רקע

אך בך מולדתי הוא אחד מהפיוטים המורכבים ביותר שנכתבו על ידי גדול משוררי מרוקו בדור האחרון, רבי דוד בוזגלו. הוא כתב את הפיוט לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת 1965. בפיוט זה הוא מנהל דו-שיח עם המולדת ומונה את שבחיה ומעלותיה, אך גם מזכיר לה את הקרבת בניה על הגנתה מפני אוייביה.
בבית הבא הארץ מבקשת מבנה שיוכיח לה את נאמנותו על ידי כך שיסייר בה – "קום שוט בערים וכפרים", על משקל ציווי ה' לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בר' יג,יז). בבית השלישי מוכיח המשורר את נאמנותו ונאמנות עמו לארץ למרות הצרות הרבות שפקדו אותם. בבית רביעי הארץ מכירה טובה לעם ששמר לה אמונים. בבית החמישי מתפלל המשורר על מולדתו שתזכה לחיי נצח ולשלטון צדק שימשול בה. בבית האחרון מבטיחה הארץ לבנה שהיא תחדש את ימיה כמו ממלכת החשמונאים.
רבי דוד בוזגלו חיבר את הפיוט אך בך מולדתי והרכיבו על שבעה לחנים שונים מתוך המוסיקה האנדלוסית המרוקאית, שבמקור הם קטעים אינסטרומנטליים (תושיות). הבית הראשון מורכב על נובת חיג'אז אל-משרקי, השני על רמל אל-מאיה, השלישי על חיג'אז אל-משרקי ואצביהאן, הרביעי על מאיה, החמישי על חיג'אז אל-משרקי והאחרון על רמל אל-מאיה. ההרכב המוסיקלי הזה מכונה "תושיה סבאעייה" לפי מספר לחניו.

מילים: רבי דוד בוזגלו

אַךְ בָּךְ מוֹלַדְתִּי, עָמַדְתִּי, חָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.
מִבֵּית כְּלָאִים וּנְכָאִים קֹרָא לִי דְרוֹר בְּנִמְלֵךְ.
מָדוֹר לְשִׁכְנִי, כִּרְצוֹנִי, נִתַּן לִי תַחַת צִלֵּךְ.
תּוֹשָׁב תּוֹךְ רִבְצִי, זוֹ אַרְצִי, עַל אַף לוֹחֲצִי,
עַל פּוֹרְצִי וְחוֹמְסִי אַשְׁלִיךְ נַעְלִי, וְהַגְרִים סִיר רַחֲצִי.
זָר לֹא יְטַמֵּא גְבוּלֵךְ, כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵן יֵלֵךְ, כִּי מָלַךְ עַל כֹּל גֹּאֲלֵךְ.
מִכַּף גּוֹזְלֵךְ הוּא יַצִּילֵךְ וְכִסֵּא כָּבוֹד יַנְחִילֵךְ.

פָּעָלְךָ בְּנִי, הַרְאֵנִי, אַהֲבַת בָּנִים לְאִמָּם.
לָהֶם כָּל יְקָר, לֹא יִיקַר, הָפַךְ לַיְלָה אוֹר יוֹמָם.
וְעֵת הוֹרָתָם לִקְרָאתָם, יֶעֱרַב לָהֶם פַּת לַחְמָם.
קוּם שׁוּט בְּעָרִים וּכְפָרִים, יַמִּים וּנְהָרִים.
מִישׁוֹרִים עִם הָרִים, מִזְרָח וּמַעֲרָב וְתַצְפִּין וְתַדְרִים.
כָּאן שָׁפְכוּ בָנַי אֶת דָּמָם, וְכָאן קָנוּ אֶת עוֹלָמָם, לָהֶם וּלְחוֹלְמֵי חֲלוֹמָם,
בְּנֵי עַמָּם, אֲשֶׁר עִמָּם, דּוֹרְשֵׁי טוֹבָתָם וּשְׁלוֹמָם.

יוֹם נִדְרַשְׁתִי, שָׁם נִגַּשְׁתִּי, שָׁם הִקְדַּשְׁתִּי נַפְשִׁי לָרִיב יְרִיבֵךְ.
זֹאת תִּפְאַרְתִי, כִּי נִשְׁמַרְתִּי גַּם נִזְהַרְתִּי, בַּל יִפְתְּ לִבִּי לְעָזְבֵךְ.
יִמְתַּק מָוֶת בִּקְרָבֵךְ, יִנְעַם הֶרֶג יוֹם רִיבֵךְ, וּלְוַאי כִּי תֹאכַל חַרְבֵּךְ
רֹאשׁ פַּרְעוֹת פּוֹרְעִים, הַבּוֹקְעִים תּוֹךְ עַם עוֹלָם, תּוֹךְ עַם עוֹלָם רוֹדְפֵי רֵעִים,
וְלַצֶּדֶק הֵם זוֹרְעִים, וְלוֹ הֵמָּה נִשְׁמָעִים,
אֶת מַפְרִיעָיו מוֹקִיעִים וְאֶת עֶלְבּוֹנוֹ תּוֹבְעִים.

לָךְ מוֹלַדְתִּי כְּבָר יִעַדְתִּי, מִיּוֹם עַל סַף דַּעְתִי עָמַדְתִּי,
לֶאֱסוֹר חָג יוֹם הֻלַּדְתִּי, יוֹם בּוֹ עַל חוֹף יַמֵּךְ הוּרַדְתִּי הוּרַדְתִּי.
צָר צוּרָה תּוֹךְ צוּרָה חִישׁ קָרָא בִּגְבוּרָה בְּשׁוֹרָה לְשֶׂה פְזוּרָה,
אוֹם טְהוֹרָה אֲשֶׁר כְּאִשָּׁה מְצֵרָה הִיא נִפְעָרָה, תִּצְעַק מָרָה,
וְלוֹ תִּקְרָא חַי לְעֶזְרָה, חַי מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.
וְלֹא עוֹד בַּעַל דְּבָבֵךְ יִשְׁכּוֹן קִרְבֵּךְ וּסְבִיבֵךְ, וְיָצָא מִמֵּךְ מַחֲרִיבֵךְ.

אַשְׁרֵי הָעָם הֵרִים פַּעַם בְּלֵב נִפְעַם, לִמְנוּחוֹת מִמְצוּקוֹת.
לוֹבֵשׁ עֶדְיָם, זִנֵּק בַּעְיָם. וְאִם אֻיַּם – בְּאִגָּרוֹת נִבְדָּקוֹת.
שָׁם בִּרְאָיוֹת חֲזָקוֹת עִם קְרִיאוֹת וּזְעָקוֹת, מוֹצְצוֹת דָּם כַּעֲלוּקוֹת,
נֶעֶרְכוּ צְלָלִים מַאֲפִילִים, מַטִּילֵי אֵימָה עַל כֹּל כְּדַחֲלִילִים, כָּל שׁוֹמְעֵיהֶם נִבְהָלִים.
וְהֵם אַךְ בִּשְׁמִי דוֹגְלִים, וְרַק בִּשְׁבִילִי סוֹבְלִים, לַעֲלוֹת אֵלַי עֲמֵלִים.
כָּךְ נֶאֱלַם בֶּן עַם עוֹלָם מִמַּכּוֹת שׁוֹטְרָיו, כִּי רָם חֵילָם
וְכִי חָבְרוּ עָלָיו כֻּלָּם בְּאַלּוֹת וּבְמַגְלְבִים עַד נָפְלָם.
קוּם בְּנִי, קַח מִנִּי סַל דִּשְׁנִי כָּל עֶדְנִי.
לְךָ אֲנִי אֶעֱרוֹךְ שֻׁלְחָנִי, רֹב דְּגָנִי, תְּאֵנָה עִם עֲנַב גַּפְנִי.
שָׁם רִמּוֹנִי, שָׁם זֵית שַׁמְנִי, תְּמַר סַנְסִנִּי, עֲסִיס יֵינִי, לֹא בְמִסְכֵּנוּת, וְלֹא בְעֹנִי,
וּבִרְכוֹת יָדַי מוֹרִיקוֹת אֵלַי שׁוֹקְקוֹת.

אֲדוֹן כֹּל דּוֹרְשֵׁךְ יַלְבִּישֵׁךְ אוֹר, לֹא עָמַד נֶגְדוֹ כָל חֹשֶׁךְ. לֹא יָבוֹא שִׁמְשֵׁךְ וְלָעַד יִזְרַח.
יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע לֹא יִשַׁע אֶל עָוֶל וָפֶשַׁע, וּמַטֵּה רֶשַׁע לֹא עוֹד יָשׁוּב יִפְרַח.
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, זֶה עֶדְיוֹ, כִּי יִשָּׂא לַצֶּדֶק אֶת כִּלְיוֹ, קַשְׁתּוֹ וְתִלְיוֹ, עַל אוֹיְבָיו יִצְרַח.
בָּךְ יְחִי לָעַד. כִּי יִצְעַד, עַד נֶצַח לֹא יִמְעַד, בְּדוֹר שׁוֹכֵן עַד בֶּן אַב הֲמוֹן מִמִּזְרַח.

אַל נָא תִּפְחַד, וּכְבָר נִפְחַד אוֹהֵב שׁוֹחַד, כֻּלּוֹ רוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים.
מַלְכִּי יִשֶׁר, שׁוֹפְטֵי יֹשֶׁר, כְּמוֹ מִי קוֹשֵׁר עַל כָּל מַפְרִיחֵי יוֹנִים.
הֵמָּה עַל דִּגְלִי חוֹנִים בְּשֵׁם בָּנִים הַבּוֹנִים גָּזִית וְלֹא לְבֵנִים.
וְנָקְפוּ וְלֹא שָׁנִים, וְלֹא חָלְפוּ זְמַנִים, בָּהֶם הוּקַם בֵּית חַשְׁמוֹנִים,
אֲשֶׁר לְרַגְלוֹ כִשְׁפַנִּים נִרְמְסוּ חַשְׁמַנֵּי, הַיְּוָנִים.
וּכְדָגְלוֹ, רֹב דִּגְלוֹ, חָשׁ חֵילוֹ, שָׁח קוֹלוֹ, סָר צִלּוֹ בַּעֲווֹן מוֹשְׁלוֹ,
כִּי שָׁם שָׂם לוֹ חֹק לִכְנוֹס הוֹן שֶׁאֵין לוֹ,
וְעַל חֵילוֹ הִכְבִּיד עֻלּוֹ עַד קִנֵּא לוֹ, דָּר בִּזְבוּלוֹ.
לֹא כָאֵלֶּה חָלַק עַם חֶבְלוֹ, יְשֻׁרוּן בָּרוּךְ מִבָּנִים,
אֲשֶׁר רוֹזְנִים עִם סְגָנִים לִשְׁמוֹ פוֹנִים וְנִפְנִים.

אך בך מולדתי – למרות שהמשורר נולד במרוקו, הוא מתייחס לארץ ישראל כאל מולדתו. חיתה נפשי בגללך – ע"פ בראשית יב,יג. מבית כלאים ונכאים – דימוי לגלות. קרא לי דרור – ע"פ ישעיהו סא,א. בנמלך – מקום מנוחה בארץ, יתכן שרד"ב רומז לנמל חיפה, בו ירד מהאונייה. מדור לשכני כרצוני – המשורר מצא לו מקום ראוי לדור בו. תחת צלך – במקום בטוח, כמו "אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א ה,ה). תושב תוך רבצי – המשורר מביע את בטחונו בארצו, בה הוא מרגיש תושב. על אף לוחצי – למרות שגם בארצו יש סכנות מצד האוייבים. "לוחץ" הוא אוייב במקרא, למשל בשופטים ב,יח. על פורצי וחומסי – כינויים לאוייב. אשליך נעלי – בזלזול, יהיו מרמס לרגליי. הגרים – כינוי ספרותי לערבים בני הגר, לפי תהלים פג,ז. סיר רחצי – דימוי למעשה בזוי – אשתמש בהם כמו בסיר רחצה. הכל לפי דברי משורר תהלים: "מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (ס,י). זר לא יטמא גבולך – האוייב לא ישכון בארץ הקודש. כל עומת שבא כן ילך – ע"פ קהלת ה,טו. כי מלך על כל גואלך – הקב"ה שהוא גואלך, ימלוך על כל הארץ, כפי שאומר משורר תהלים (מז,ח): "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים". מכף גוזלך – האוייב שגזל ממך את ארצך. וכסא כבוד ינחילך – ע"פ שמואל א ב,ח.

ארץ ישראל, גלות וגאולה, יום העצמאות, מרוקו