top of page
צורות גרפיות1.png

שורשיה ואפיוניה של המוסיקה האנדלוסית

צורות גרפיות1.png

מסורת השירה הקלאסית של יהודי צפון אפריקה בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט שואבת את לחניה מספרד המוסלמית טרם הגירוש בשנת 1492.

המסורת הערבית מספרת על מוסיקאי גאון ממוצא פרסי ששמו עלי אבן נאפי אבו לחסן שחי בבגדד במאה ה-9 תחת הח'ליף אל-מאמון. הוא ברח מבגדד בשנת 822, הגיע לקורדובה וחי שם תחת חסותו של השליט עבד ארחמן השני. כינויו היה "זריאב", דהיינו ציפור השחרור. הוא זה שייסד את המוסיקה האנדלוסית הקלאסית בדרום ספרד ומיוחסת לו גם הוספת מיתר חמישי לעוּד. זיריאב היה תלמידו של המוסיקאי איסחאק אל מוואסילי ששירת בארמונו של הארון אל-ראשיד בבגדד ועיצב את יסודות המוסיקה הערבית. בבתי הספר בהם לימד אל מוואסילי למדו עבדים ושפחות והם שרו בארמונו של המלך.

זריאב ייסד בקורדובה בית ספר למוסיקה ושם פיתח את סגנון המוסיקה המוכר לנו כיום כמוסיקה אנדלוסית. מוסיקה זו חוברה לחצרות האצולה בספרד המוסלמית. משם נפוצה תורתו של זריאב גם לערים אחרות כמו גרנדה וסביליה.

המוסיקה האנדלוסית היתה בשימוש בעיקר בקרב המוסלמים והיהודים ועם גירוש ספרד הם הפיצו אותה בצפון אפריקה, במקומות אליהם הם נדדו.

המוסיקה האנדלוסית נחלקת לשלושה סוגים עיקריים: האלא האנדלוסית, היא המוסיקה שהגיעה מגרנדה וולנסיה לצפון מרוקו, לערים פאס ותיטואן; ע'רנטי  – המוסיקה שפותחה בקורדובה והגיעה לתלמסאן במערב אלג'יריה; והמאלוף, המוסיקה השלטת בתוניסיה ובמזרח אלג'יריה –מקורה בסביליה.

אולם כל עוד בספרד המוסיקה היתה חיה, הרי שמכאן ואילך היא עצרה מלכת והיה צורך בעיקר לשמר אותה. בשנת 1786 אסף מלומד בשם מוחמד אל חייק מהעיר תיטואן את הנובות המושרות של האלה האנדלוסית וכינס אותן בספר על מנת שלא ישתכחו. הוא הצליח לאסוף רק 10 נובות, מתוכן ארבע שלמות והשאר חלקיות. הוא מצא שירים בודדים מנובות שאינן קיימות והוסיף אותן לנובות אחרות כדי לשמור עליהם. בתחילת המאה ה-17 חיבר מוסיקאי מרוקאי נובה חדשה בשם איסתיהלל. שינוי נוסף עבר על האלה האנדלוסית כאשר חוברו לנובת רמל-מיא מילים חדשות – במקום התוכן הישן שעסק בשירי חשק ויין נכתבו לנובה זאת שירים בשבחו של מוחמד, נביא האסלאם.

שמות 11 הנובות של האלא האנדלוסית: גַרִיבַת אל-חוּסַיִין, אל-אִסְתִהְלַאל, אל-אִצְבִּהַאן, אל-חִיגַ'אז אל-כַּבִּיר, עִרַאק אל-עַגַ'ם, אל-רַצְד, רַצְד אל-דִיל, אל-עוּשַּׁאק, אל-מַאיַא, חִיגַ'אז אל-מְשַׁרְקִי, רַמַל אל-מַאיָא.

כל נובה מכילה 5 פרקים מוסיקלים שכל אחד מהם בעל מקצב שונה, בכל פרק כזה קיימים בערך 16 שירים. המקצב מכונה בשפה המרוקאית מיז'אן, ואלה הם חמשת המקצבים: בסיט (שישה רבעים המחולקים לארבעה רבעים ולשני רבעים), קאים ונוצף (שמונה רבעים המחולקים לשתי קבוצות של ארבעה רבעים), בטאיחי (שמונה רבעים המחולקים לשתי קבוצות של ארבעה רבעים),  דרג' (תיבה סינקופית של ארבעה רבעים), קודאם (שלושה רבעים).

באלג'יריה השתמרו 12 נובות שלמות ועוד 2 חלקיות מהסגנון הע'רנטי: דִיל, מְגֵ'נְבָּה, חְסִין, עִירַאק, רַמַל מַאיָה, רַמַל, גְרִיב, זִידָאן, רַצַד, מָזְמוּם, צִיכָּה (סיכה), רַצַד א-דִיל, מַאיָה, גַ'ארְכָּה (זרקא). בתחילת המאה ה-20 כינס יהודי בשם אדמונד נתן יאפיל את שירי המוסיקה הע'רנטית לדיוואן ובכך הציל למעשה את המוסיקה הזאת מתהום הנשיה. יש חוקרים המשערים כי המוסיקה הע'רנטית היא למעשה המקור הקדום של המוסיקה הכנסייתית מימי הביניים.

שירת הבקשות של יהודי מרוקו משלבת ברובה לחנים מתוך האלא האנדלוסית, אך ללא סדר קבוע כפי המסורת המוסיקלית, וכן לחנים אלג'יריים לחלק גדול מהקסידות, שהן למעשה סיפור בסגנון פראפרזה על נושא מפרשת השבוע ולעתים ניתן למצוא בשירת הבקשות לחנים שמקורם באלא האנדלוסית אך אינם נמצאים בחלקים ממנה שנשתמרו, לחנים אלו מוגדרים "עתיקים" ("לקדים" במרוקאית), כלומר השתמרו רק בקרב היהודים.

פס הפרדה.png
קהילות שרות_לוגו1.png

כל הזכויות שמורות לקהילות שרות | 2002-2024

ornament.jpg
bottom of page