ר' ישראל נג'ארה נולד בשנת 1550 לערך ונפטר בשנת 1625. הוא הותיר על רואיו רושם של אדם ססגוני ויוצא דופן.
ההתבוננות בדמותו מעוררת השתאות והתפעלות; אף שמדובר באדם בודד, קשה לדמיין כיצד הייתה נראית ההיסטוריה של שירת הקודש העברית ללא פועלו. באישיותו חברו כוחות יצירה אדירים ומגוונים של פייטן רב-אמן, וחוש מפותח לרוח הזמן שבו חי. שירתו עמדה במבחן הזמן והתקבלה על ידי כל העדות והזרמים בישראל.
ר' ישראל נג'ארה נולד בצפת באמצע המאה ה-16 למשפחת גולים מספרד. בסביבתו התרבותית עדיין התבססו הכותבים על חוקי הכתיבה של שירת ספרד הקלאסית. ההשפעה של שירת ספרד ניכרה שם הן במשקל ובצורה הקפדניים, הן בתחומי התוכן. אט אט שבר ר' ישראל את המסורות המקובלות, ופרץ דרך חדשה. הוא הניח את היסודות למהפכה של ממש בתחום השירה על כל מרכיביה: הטקסט הכתוב, המנגינה וקבלת הסביבה המקומית כמקור מוסיקלי ורוחני לגיטימי.
ר' ישראל חי בתקופה קשה לעם ישראל, לאחר הזעזוע של גירוש ספרד. בניגוד לקו המרכזי של הפייטנים בני דורו, שבו יש ביטוי לפגעי הגלות, לצער הציפייה, ובהן מסיים הפייטן בנחמות ובהבטחות לגאולה, שיריו של ר' ישראל נג'ארה נושאים אופי שונה: ר' ישראל נג'ארה קורא לשירת שיר הגאולה, שכן זו כבר הגיעה. ואומנם יוחסה לשיריו השפעה גדולה על השבתאים. ר' ישראל נתן ביטוי נעלה לרגשותיו של דור שלם, שחיפש דרך רוחנית חדשה בארץ ישראל.
בתקופתו גבר העיסוק בקבלה, ור' ישראל שגדל בצפת הושפע מחבורת המקובלים, שדחו את שירת ספרד הקלאסית השכלתנית והרציונליסטית ואימצו שפה חדשה, שפת המיסטיקה הרגש והתשוקה, שפת שיר השירים האלגורית, הנוקטת את תיאורי ההשתוקקות של הדוד והרעיה כסמל ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. ר' ישראל אימץ את מנהגי המקובלים, והדבר ניכר בשירתו. רבים משיריו נכתבו לצורך מפגשים ואירועים שאפיינו את חבורת המקובלים, כגון תיקון חצות והתכנסויות נוספות, שרוח מקובלי צפת שרתה עליהם. את שיריו חילק לשלוש קטגוריות: 'עולת תמיד' – לכל עת, 'עולת שבת' – לשבת ו'עולת החודש' – לאירועים מתוך לוח השנה.
מבחינה מוסיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש. בנדודיו ברחבי האזור, נשבה לבו בקסם המנגינות העממיות, במיוחד אלו ששרו התורכים, והוא החל לצרפן עם שירתו. יתרה מכך, הוא אף החל לכתוב שירים מיוחדים המותאמים למשקל ולחריזה המקומית. בכך ביקש מצד אחד להעלות צורות שיריות אלו אל הקודש, ומצד שני לגרום לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמיים (מנהג שהתפתח מאוד לאחר מכן בקרב פייטני צפון אפריקה). אף שמנהג זה עורר עליו ביקורת קשה, ניתן לראות בשער המהדורה הראשונה של 'זמירות ישראל' – קובץ שירים מפרי עטו, שנדפס בצפת ב-1587, כיצד הוא משבח את ספרו, ללא כל ניסיון לתרץ את מעשהו: "…מחזור מפיוטים ושירים, כולם ברורים, מיוסדים על אדני אופני ניגוני ערב ותורגמה [=תורכיה]…" והוא מוסיף ומתאר את המציאות שבתוכה פעל, ואת כוונתו: "ולהפיק רצון המשתוקקים ולשבור צמא המבקשים אשר ישוטטו לבקש את דבר השם ונפשם בחלה לבטא בשפתיים לשון נכריה… הנה הם ישישו כי ימצאו חן במדבר"…
מלבד פועלו כמשורר חיבר ר' ישראל ספרי פרשנות ודרשות, הלכה, מוסר ואיגרות רבות בעניינים שונים שהעסיקו את הקהילות באזורו.
שירתו של ר' ישראל נג'ארה נפוצה במהירות בחייו והתקבלה אף בקהילות רחוקות. עוד בחייו זכה לראות כמה מהדורות של קבצי שירתו. יצירתו הענפה שינתה את דמותה של השירה העברית בדור שאחרי גירוש ספרד, והשפיעה על פניה של השירה העברית במזרח בכל הדורות שאחריו.

הפיוטים: אז שר משה וישראל, ידידי רועי מקימי, ידך גלה, ידך תנחני, יה רבון עלם, יהיו כמוץ עובדי כמוש, יהיו לרצון שבחי, יודד שנת עיני, יודוך רעיוניי, יום וליל רוחי, יונה תמה, יונתי מה לך נודדת, יזל מים, יחיד ואין בלתו, ימי חורפי אהבתני, ימינך תסעדני, יעוף חלומי, יעלה יעלה בואי לגני, יעלם שבני, יעלת המור, יערת דבש על לשונך, יפהפיה ליבבתיני, יפו דודייך נעימה, ירום ונישא, ירעבו רשו כפירים, לדוד נדד, לך צורי גאוני, לנדודך ידיד נעלה, מה לך דוה, שכח עופר קריית חנה.