תשלום בכרטיס אשראי
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ
מילים: ר' חיים הכהן
הפיוט "דודי ירד לגנו" הוא בין הפיוטים המוכרים ביותר ביהדות מרוקו. תרמה לכך המסורת של שירת הבקשות, ובעיקר זו של הקובץ "שיר ידידות" (נדפס לראשונה במראקש, 1921). בשירת הבקשות של יהודי מרוקו נהוג להחליף בכל שבת את פיוטי הבקשות, אולם כמה פיוטים מושרים באופן קבוע ורק לחניהם משתנים. הפיוט "דודי ירד לגנו" פותח בכל שבת את הבקשות, ומכאן נובע פרסומו בקהילות עולי מרוקו. הפיוט מבוצע בכל שבת בנובה (סולם מוסיקלי) אחרת לפי הפרשה. מבנה השיר הוא מעין דו-שיח בין הדוד לבין הרעיה, ותוכנו מרמז על קשיי הגלות ועל הכמיהה לסיומה ולבוא הגאולה.
המשורר סידר את הפיוט כך ששני הבתים הראשונים מדריכים את הקורא להבין את חרוזי שאר הבתים. הבתים מסתיימים לסירוגין בהברות "נים", "תי". כל הבתים מסיימים בפסוקים מהמקרא. הבתים מסודרים לפי אל"ף-בי"ת בראשם. לאחר מכן באות האותיות מן צפת עו"ב (=עיר ואם בישראל) חיים כהנה.
ר' חיים הכהן מארם צובא (חאלב) הוא מחברו של הפיוט. הוא חי בתקופת פריחת הקבלה בארץ ישראל. הפיוט הופיע לראשונה בסידור בשם "שערי ציון". הסידור נכתב על ידי ר' נתן נטע הנובר, מתלמידי ר' חיים ויטאל, והוא שילב בתוכו את הפיוט "דודי ירד לגנו" והקדים לו מילות הערכה למחברו, שהיה חברו הקרוב:
שיר ויכוח כנסת ישראל עם דודה ועושה שלום ביניהם. על הסדר אלפא ביתא, חברו מורי ורבי החכם השלם המקובל האלהי מורנו הרב רבי חיים הכהן זכרונו לחיי העולם הבא מן ארם צובא, וחתם בסוף מן צפת עו"ב חיים כהנה, בראשו החרוזת (=באקרוסטיכון השיר).
ההדפסה הראשונה של הספר "שערי ציון היא משנת תכ"ב (1662). הפיוט היה כנראה מוכר במרוקו, והוא שולב כבר בקובץ הפיוטים רוני ושמחי (וינה, שנת תר"ן, 1890) וממנו עבר ככל הנראה ל"שיר ידידות".
יש לציין כי בקובץ "רוני ושמחי" הפיוט מנוקד, ואילו ב"שיר ידידות" הוא מופיע ללא ניקוד. בשני הקבצים אין הקדמה לפני השיר.
נָקָם אֶלְבַּשׁ וְשַׁלְהֶבֶת יָהּ, וְאֶשְׂרוֹף בֵּית הַגּוֹי[4] וּבֵית הַמִּצְרִיָּה,
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי.
סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים, וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים,
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים, וּבְנֵי הַיִּצְהָר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים.
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי בִגְדֵּךְ צִיּוֹן, כִּי בָנַיךְ אֶגְאַל עָנִי וְאֶבְיוֹן,
עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן, הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ תַּחַת אַהֲבָתִי.
פְּנֵי אֵל תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, וְעַיִן תְּשׁוּרֵךְ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה,
וַחֲמֵשׁ הַיָּדוֹת לָךְ לְמָנָה, כֵּן דּוֹדִי בָּרוּךְ בֵּין הַבָּנִים.
צוּף דְבַשׁ יָזוּב אִמְרָתֵךְ וְשִׂיחֵךְ, תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ,
וּלְהַעֲלוֹת תָּמִיד עַל רָצוֹן מִזְבָּחֵךְ, עַל מִשְׁכָּבִי בַלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי.
קוֹלְךָ[5] שָׁמַעְתִּי מַחְמַד עֵינִי, אֶשְׁאַל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי,
וּבִימִין חֶשְׁקִי תְּחַבְּקֵנִי, נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים.
רֵעִי לְכָה נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדִי לָךְ אַהֲבַת עוֹלָמִים,
כְּאָח לִי אֶשָּׁקְךָ נֶגֶד כָּל הָעַמִּים, אֶנְהָגְךָ אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה צוּף יְזוּבוּן, וְעֵינַיִךְ יוֹנִים לֵב יֵיטִיבוּן,
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ רָצוֹן יִשְׁאֲבוּן, שֶׁפַע חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.
תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָךְ, יְדִידוּת נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרַיִךְ[6] הָלַךְ,
אַהֲבַת נְעוּרִים זָכַרְתִּי לָךְ, לָכֵן בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.
מוֹר וַאֲהָלוֹת בְּגָדַיִךְ, נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם שְׁמָנַיִךְ,
צְרוֹר הַמּוֹר בֵּין שָׁדַיִךְ, פְּאֵר וְכָבוֹד כָּל עֲדָתִי.
תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים, עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים,
וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים.
חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי, יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֳמִי,
יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי, מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי.
כְּבוֹד יְהֹוָה בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת, הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת,
נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים.
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים,
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי, שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי.
אֵלֶיךָ דּוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא, אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה,
מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה, וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים.
בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ, וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ,
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ, וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי.
גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה, אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה,
וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה, בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים.
דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן, וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן,
אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן, אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי.
הָהּ הָהּ אֲדוֹנִי כִּי בִּזִּיתָנִי, וּמִשָּׁמַיִם אֶרֶץ שֵׂעִיר הִשְׁלַכְתָּנִי,
בְּיוֹם קָרָה מַעֲדֶה בֶּגֶד יְעָטָנִי, וַאֲשֶׁר בֵּיתִי הָיָה לָבוּשׁ שָׁנִים.
וְאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וְשֵׁשׁ אֶחְבְּשֵׁךְ, וּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב עַל לְבוּשֵׁךְ,
וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תִּהְיֶה בְרֹאשֵׁךְ, וְעַל כָּל כָּבוֹד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי.
זָר טִמֵּא הֵיכַל קָדְשִׁי, בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים לְנִבְלֵי חַרְשִׂי,
עָרוּ עָרוּ יְסוֹד מִקְדָּשִׁי, עָבְרוּ עַל רֹאשִׁי[1] מַיִם הַזֵּידוֹנִים.
חֵץ יְפַלַּח סְגוֹר לְבָבָם, תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זְהָבָם,
בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבִיאוּ עַל גַּבָּם, עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִילוּן מִנְחָתִי.
טָהוֹר אַתָּה לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, עַד אָן לֹא[2] תִּהְיֶה צַדִּיק וְנוֹשָׁע,
תָּשׁוּב וְתַלְבִּישֵׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה וְרוֹב פְּנִינִים.
יְדִידוּת נַפְשִׁי מַה תִּתְאוֹנְנִי, צִדְקֵךְ גַּם אַהֲבָתֵךְ לֹא נִפְלֵאת מֶנִּי,
לָכֵן מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ נָדַדְתִּי אָנִי, כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי.
כְּלוּם יֵשׁ הֲנָאָה מִבְּשַׂר חֲמוֹרִים, כִּי תִשְׁכַּח אַהֲבַת אֵשֶׁת נְעוּרִים,
לַחְצוֹב לְךָ בּוֹרוֹת כֻּלָּם נִשְׁבָּרִים, וְאֵין בָּהֶם מַיִם אַךְ רֹאשֹ פְּתָנִים.
לָכֵן הַצַּדִּיק אָבַד עָקֵב נְפִילָתֵךְ, וִימִינִי הוּשַׁב אָחוֹר מֵרוֹב אַהֲבָתֵךְ,
לֹא נִכְנַסְתִּי בְּבַיִת[3] מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ, לְבַל אֶרְאֶה בְרָעָתִי.
מַלְכִּי קַנֵּא לִכְבוֹד שְׁכִינָתָךְ, בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זָרִים זוּלָתָךְ,
וּבִמְקוֹם מִקְדָּשָׁךְ וְנַחֲלָתָךְ, שָׂמוּ הָאֲשֵׁרִים וְהַחַמָּנִים.
[1] הגרסה ב"רוני ושמחי": נַפְשִׁי. וכך בכמה דפוסים של "שערי ציון".
[2] ב"רוני ושמחי" נוספה הערה: (נוסחה אחרת: עַד מָתַי).
[3] ב"אעירה שחר" הגרסה: בביתי. אולם המשורר כתב כך לפי שמואל א ז,ו: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם".
[4] הגרסה ב"רוני ושמחי": עֲכּוּ"ם.
[5] ב"רוני ושמחי" מנוקד: קוֹלֵךְ.
[6] ב"רוני ושמחי" מנוקד: אַחֲרֶיךָ.
ארץ ישראל, גלות וגאולה, מרוקו, שירת הבקשות במרוקו