תשלום בכרטיס אשראי
מָעוֹז צוּר
הפיוט 'מעוז צור ישועתי' הוא שיר לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות על פי מנהגי אשכנז. בעת החדשה אומץ הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות, בעיקר עם קום המדינה. זהו פיוט הנמנה עם פיוטי הגאולה: הוא סוקר תקופות שונות בתולדות עם ישראל ומתאר את הישועה והגאולה שנתגלו בכל אחת מהן. הפייטן, ככל הנראה, פעל באמצע המאה השלוש-עשרה.
הפיוט בנוי במבנה סטרופי וכולל שש מחרוזות. בנוסחים אחדים הושמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של מחבר סידור עבודת ישראל החרוז הזה אינו קיים בשום סידור ישן, והוא תוספת מאוחרת שאינה של המחבר.
כל מחרוזת חורזת לעצמה ומורכבת מארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים נחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מחולק לשלוש צלעות, ובו מתחלפת החריזה הפנימית.
מראשי המחרוזות עולה חתימת השם 'מרדכי', ולצדה הצירוף 'חזק', הנגזר מן המחרוזת האחרונה. חתימה זו מדגישה את מבנה הפיוט: חמש מחרוזות סדורות בנות ארבעה טורים, ולצדן מחרוזת מסיימת – שייחוסה למחבר מוטל בספק. מבנה זה הולם היטב את התוכן, הבנוי על רצף תקופות היסטוריות בתולדות עם ישראל ועל הגאולה שנלוותה לכל אחת מהן. הפייטן ייחד מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה, ולבסוף – סיפור חנוכה, שהוא עיקרו של המעמד שבו מושר הפיוט.
המחרוזת הראשונה משמשת כהקדמה של שבח והודיה לאל המגן על ישראל ומושיעם, ועיקר התקווה המובעת בה היא הקרבת קורבן תודה בעתיד, בחנוכת המזבח בעת הגאולה השלמה. רעיון זה, ובפרט הדגשת יסוד הנקמה באויב, שב ועולה במחרוזת האחרונה, הנחשבת לתוספת מאוחרת. יש המסתייגים מן הלשון הנוקבת של בקשת הנקמה בפיוט, אולם אם נעמיד את הדברים בהקשרם ההיסטורי – תקופה רוויית גזרות ורדיפות אכזריות, ימי מסעי הצלב המאוחרים – נוכל להבין את בקשת העונש לאויב כחלק מזעקה להגנה מפני פרעות עתידיות, על רקע מעשי האלימות הקשים המתוארים בספר גזרות אשכנז וצרפת.
המסגרת ההיסטורית של ארבע התקופות משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת כבר במחרוזת הפתיחה. יסודות השיר שזורים זה בזה ונטווים לרקמה עשירה של זיקות למקרא ולספרות חז"ל, כפי שעולה מן הביאור המפורט לפיוט.
נקודה נוספת הראויה לעיון היא שאלת הדובר והנמען. בפתיחת השיר הפנייה מכוונת אל האל בלשון נוכח ובדיבור ישיר, כדרכה של תפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על האל בלשון נסתר, בגוף שלישי. חילוף זה ביחס לנמען ולמעמדו של הדובר הוא ממאפייניה המובהקים של שירת הקודש. הוא משקף את המתח שבין קרבה למרחק בפניית האדם אל בוראו. יש לציין עוד כי בפיוטנו תיאורי העבר נמסרים בלשון נסתר כלפי האל, ואילו הבקשות לעתיד נאמרות בלשון נוכח ובפנייה ישירה.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל־זַרְעוֹ יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה.
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי.
כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.
מעוז צור ישועתי – כינוי לאל, המבוסס על הפסוק בתהילים לא,ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירושו מבצר – האל נותן מחסה לעמו: "וַיהֹוָה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יואל ד,טז) . לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו,ב: "לך נאה לומר שירה" – ראוי לישראל לשיר ולהודות על הנסים שעשה עמם האל. תיכון – לשון עתיד במשמעות יתכונן וייבנה. בית תפילתי – בית המקדש, לפי ישעיהו נו,ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". השימוש בלשון נקבה בפועל תִּכּוֹן הוא לפי תהילים קמא,ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – הקרבת קרבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית, בהתאם לנאמר בתהילים קז,כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – על פי ישעיהו יד,כא: "הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם". בזמן הגאולה האל ינקום באויבים המחרפים אותו ואת עם ישראל. דימוי הנביחה מרמז גם לפגיעות ולפרעות בעם ישראל באותה תקופה. מצר – לצורר. המנבח – הנובח. אז – בזמן הגאולה. אגמור – אהלל, על פי "גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל" במשנה פסחים י,ז. בשיר מזמור חנוכת המזבח – על פי תהילים ל,א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד".
רעות שבעה נפשי – תיאור שעבוד מצרים, על פי תהילים פח,ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כוחי כלה – על פי תהילים לא,יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; המשורר רומז לשעבוד עם ישראל במצרים: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב,כג). חיי מררו בקושי – על פי שמות א,יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – כינוי לשעבוד מצרים, שכן עגלה הוא כינויה של מצרים בירמיהו מו,כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – בגבורת האל, לפי שמות יד,לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לעם ישראל לפי שמות יט,ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו,ד-ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן".
דביר קדשו הביאני – על פי תהילים כח,ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ". וגם שם לא שקטתי – אף בתקופת בית ראשון לא זכו ישראל לשלווה מתמשכת. נוגשׂ –נבוכדנצר, על פי ישעיהו יד,ד: "וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה". והגלני – לבבל. זרים – אלוהים זרים, לפי דברים לב,טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל – דימוי למעשים הרעים שגרמו לעונש, לפי תהילים ס,ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". מסכתי – מזגתי. כמעט שעברתי – הגאולה קרבה לבוא, לפי שיר השירים ג,ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי". קץ בבל – סיום גלות בבל. זרובבל – הגאולה באה על ידו (חגי ב,כא). לקץ שבעים נושעתי – על פי ירמיהו כט,י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".
כרות קומת ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי בבלי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…". ביקש אגגי בן המדתא – המן ביקש "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג,יג). ונהיתה – בקשתו של המן להמית את מרדכי. לו למוקש – סופו של המן שתלו אותו "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז,י). וגאוותו – כמסופר באסתר ה,יא: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". נשבתה – הופסקה, ככתוב באסתר ו,יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נישאת – רוממת את מרדכי שנקרא "אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב,ה), כלומר משבט בנימין. ואויב שמו מחית – מחית את זכרו של המן מזרע עמלק, לפי דברים כה,יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רוב בניו וקנייניו – עושרו ובניו הרבים שבהם התפאר. על העץ תלית – הפייטן מייחס את הכול ישירות לפעולת האל, אפילו שבמגילת אסתר לא מוזכר שמו.
יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – לפי תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – חשמונאים, הלשון מהפסוק בתהילים סח,לב: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם", ושם במשמעות שונה. ופרצו חומות מגדליי – לפי המשנה במידות ב,ג: "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יוון, חזרו וגדרום…". וטימאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – שם בבבלי שבת כא ע"ב ממשיך המדרש: "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד". נעשה נס – כפי שנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לעם ישראל לפי שיר השירים ב,ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים". בני בינה – חכמי ישראל. קבעו שיר ורננים – על פי המדרש בבבלי שבת: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", וכן בתפילת 'על הניסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
חשוף זרוע קודשך – על פי ישעיהו נב,י: "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – הגאולה, לפי דניאל יב,ו: "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת". נקום נקמת עבדיך – לפי תהילים עט,י: "נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". ממלכות הרשעה – לפי תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יוון הרשעה…". כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – גלות זו מתארכת יותר מקודמותיה. דחה – הפל. אדמון – במקרא הוא כינוי לעשיו: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה,כה). במדרשי חכמים מכונים עמי הנוצרים "אדום". בצל צלמון – לפי תהילים סח,טו: "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן", והכוונה לאומות החוסות בצל הצלם והצלב. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה,ד: " וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים". והרועים רומזים להנהגה שלמה לעם ישראל בזמן הגאולה.