בֶּן אֲדָמָה
הפיוט בן אדמה נכתב על ידי המשורר ופרשן המקרא רבי אברהם אבן עזרא והוא מוכר בזכות ביצועיו בעדות רבות בימים הנוראים. בקהילות רבות נהגו לשיר אותו ביום הכיפורים לפני תפילת מנחה.
הפיוט נכתב כתוכחה לאדם העובר שינויים מלידתו עד מותו. הרעיון המרכזי של השיר נמצא כבר בתלמוד, למשל במסכת אבות ה,כה ובמדרש קהלת רבה א,ג. הרעיון העובר כחוט השני בפיוט הוא שגם כשהאדם נמצא בשיא כוחו וגם כשהוא דועך, עליו לזכור את אחריתו.
מילים: רבי אברהם אבן עזרא
בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ.
"קוּם וְהַצְלַח!" יֹאמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ, מַאֲוַיָיו עוֹלִים עֲלוֹת שָׁמֶשׁ.
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ, צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
אַל תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר, עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר.
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר, שַׁעֲשׁוּעֵי יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים, קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים.
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים, יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת, קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
יִלְחֲצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת, מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים, שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים.
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים, עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל, יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל.
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל, כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים, אִם לְמַעְשָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים.
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים, לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים, אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים.
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים, מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו, אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו.
בוּז וְלַעַג לְבָנָיו וְלִשְׁכֵנָיו, רוֹשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
אַחֲרֵי זֹאת כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב, אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב לְגֵר תּוֹשָׁב.
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב, רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.
אלג'יריה, הימים הנוראים, מרוקו, ספרד – ירושלים, , תוניסיה
בן אדמה – כך מכונה האדם, שנברא מהאדמה (על-פי בראשית ג,יט). במולדתו – מרגע הולדתו. ישוב ליולדתו – לאדמה, לפי הפס' "…עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בר' ג,יט).
קום והצלח… – בגיל חמש, הילד מתחיל ללמוד. במסכת אבות נאמר "בן חמש למקרא". לילד יש שאיפות וכאן הוא נמשל לשמש שזורחת בבוקר ומתגברת במהלך היום. אולם הוא עדיין עולל ולכן הוא מתרפק על הוריו.
אל תאיצון… – גם כשהילד מתבגר ומגיע לגיל עשר, אין לצפות ממנו שיתנהג כמבוגר, הוא עדיין רודף אחרי השעשועים. אבן עזרא משבץ כאן את הפס' מישעיה כב,ד "אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי" וכן את הפס' מזכריה ד,ז "תְּשֻאוֹת חֵן חֵן לָהּ".
מה נעימים… – העלם בן העשרים נהנה מחיים ללא עול וללא מוסר. הוא דולג עלי הרים כמו הדוד בשיר השירים (ב,ח), בז למוסר ולמורים, אך לבסוף נלכד ברשת האהבה. הביטוי חבלו ומלכודתו לקוח מהפס' "טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב" (איוב יח,י).
בן שלושים… – הגבר בן השלושים, שכל חייו השתובב, נכנס תחת עול המשפחה. המילה אשת היא אמנם צורת נסמך, אך המשורר משתמש בה ללא סומך כדי לייפות את החרוזים ולהתאימם. בן השלושים מופתע שהוא פתאום מוצא את עצמו בתוך רשת האהבה. רעיון זה מקביל לנאמר בפסקה הקודמת. משאלותיהם של אשתו ובניו משולות לחצים הנורים עליו מקשת.
נע ונכנע – פוחד ורועד; השורש נו"ע משמש במקרא לפחד גדול, למשל בישעיהו ז,ב. האדם בגיל ארבעים נדמה כאילו הוא מבולבל ואינו מתנהל לפי רצונותיו, הוא שמח בחלקו כך או אחרת, שוכח את חבריו ודואג בעיקר לפרנסת המשפחה. הביטוי יעמוד במשמרתולקוח מחבקוק ב,א: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה".
בן חמישים… מכאן האדם מביט אחורה על מעשיו, וגם בחשש מפני הקץ הקרב. ימי הבל – ביטוי מתוך קהלת ז,טו: "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי". הוא מתאבל משום שימי אבלו קרבים ובאים.
שאלו… – האדם בן השישים נבחן על מעשיו, מה הוא הספיק בימי חייו. האם יש למשיו ענפים ושורשים, כלומר האם מעשיו יכולים לעמוד לזכותו, כיוון ששרידיו, כלומר אבריו החלשים לא יוכלו לעזור לו במלחמתו להישאר בחיים.
אם שנותיו נגעו… – מכאן האדם מתחיל להידרדר. דבריו לא מתקבלים על שומעיו, מחמת שהוא נתפס כחלוש דעת. הוא נהיה לטורח על קרוביו ורעיו, כשם שגופו נהיה למשא על מקלו ומשענתו.
בן שמונים… – בגיל זה הוא כבר כאבן שאין לה הופכין – בניו צריכים לדאוג לו, הוא כבר לא רואה ולא חושב, בניו ושכניו לועגים ליכולותיו וגם האוכל והמשקה שנכנסים לפיו אינם ערבים לו. רוש… לענה – רעל ומרירות בהתאמה, על-פי דברים כט,יז.
אחרי זאת… – מעל גיל שמונים האדם כבר נחשב למת, הוא כבר לא חושב כלל. המשורר אומר בסוף השיר שהאדם המאושר הוא זה שרואה את עצמו כגר תושב, כלומר זמני, וכך הוא לא מטריד את עצמו במחשבות על חייו בעולם הזה.