משיח מלכי עבדך – המשורר מקדים את בקשתו לביאת המשיח לפני שהוא מתחיל לדבר על הפרשה. הקשר למשיח ברור – בפרשה מוזכרת משיחת אהרון, הכוהן הגדול, בשמן המשחה (שמות כט,ז). בשמן זה היו נמשחים גם מלכי יהודה, ולכן המלך נקרא גם "משיח", ומכיוון שהנביאים מנבאים על מלך שיבוא בעתיד מזרע מלכי יהודה, הוא נקרא "מלך המשיח", ובקיצור – "המשיח". בן דוד חי קיים – המשורר מתכוון למשיח בן דוד, אך גם רומז לשמו – דוד קיים. ימשול מים עד ים – כמאמר הנביא: "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא... וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ" (זכריה ט,ט-י), והכוונה שימשול על כל העולם. ישבור עוולתה – ימוטט את הרֶשַׁע. יט לב – יסיט את ליבה. אומרת – הדמות הרשעה. עת חלפה – עת הגאולה כבר חלפה.

את כל שירי עמך – את השבחים שמרעיפים עליך בשירי הקודש. תשמע בעת הוים – בשעת בכיים. המילה "הוי" משמשת במקרא כמילת קריאה להספד, תוכחה או זירוז, כאן המשורר מכוון ל"הוי שלהם" בשעת בכי. והט לב לעוניים – תקשיב לסבלם. קבל ניב הגיונם – תשמע את תפילתם. ניב הוא דיבור, כמו בפסוק: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם" (ישעיהו נז,יט), והיגיון הוא הרהור הלב, כמו בפסוק: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ" (תהילים יט,טו). וכליותיהם צרפה – תזקק את תוכם; הכליות במקרא הם מקום המחשבה והמצפון, לפי הפסוק: "בְּחָנֵנִי יְהֹוָה וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי" (תהילים כו,ב). פקודתך – מצוותך. שמרה רוח משה – משה שמר והעביר את מצוותיך. בבעים רוח – בעוצם רוח, בלהט. הביטוי יחידאי במקרא ומופיע בנבואת ישעיהו (יא,טו): "וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ". ציוום דים – משה ציווה כך את אהרון ובניו. חצי לוג – מידת חומר לח; מידת חצי לוג שמן למנורה כתובה במשנה מנחות ט,ג: "חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ... שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר". תמיד ליום – בכל יום יש להדליק נר במשכן, ולכן הוא נקרא "נר התמיד", כפי שנאמר בתחילת פרשת 'תצווה': "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ). נטפה – פעולת המזיגה היא הטפת השמן אל הנר. את אהרון ובניו תקדש – "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח,א); "וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שם,מא). גוִיָם – גופם. בגדי קודש חליים  - בגדי קודש הם התכשיט שלהם, כפי שנאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם,ב). "חליים" מהשם "חלי" (משלי כה,יב). ורק הם יכהנו עבודה רצופה – עבודת הקודש במשכן ניתנה לאהרון ולבניו לדורות. ואלה הבגדים – בגדי הכהונה. שמונה ביופיים – לכוהן הגדול היו שמונה סוגי בגדים: חושן, אפוד, מצנפת, אבנט, מעיל, ציץ, כותונת, מכנסי בד. אך הוא יעטה – רק לכוהן הגדול מותר ללבוש את שמונת הבגדים האלה. עוטיים – צורה מחודשת של המשורר. חושן ואפוד ומעיל – "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל" (שמות כח,ד). וציץ על ראש צפה – הציץ היה על מצחו של אהרון, והיה נראה כאילו הוא צף. המשורר השתמש בפועל "צפה" בלשון נקבה לציץ שהוא זכר, כדי להתאים את החרוז לשאר השורות בבית. ולבניו רק ארבעה – שאר הכוהנים בני אהרון לבשו רק ארבעה סוגי בגד: כותונת, אבנט, מגבעת ומכנסי בד (שם,מ-מב). בם יעדו עדיים – הם יתקשטו בבגדים הללו. כמשרתים – כמו משרתי המלך, שמתלבשים בהדר. בדוכיים – תיאור הלקוח מקול זרימת מי הנהר: "יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם" (תהילים צג,ג). כובע – מגבעת. מכסה – מכנסי בד. מעור חפה – מְכסה על העור: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה" (שמות כח,מב).

נגיד – מנהיג, כינוי למשה. כליל תוכנית – מושלם, על פי הפסוק: "אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי" (יחזקאל כח,יב). משה נאמן ביתי – "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז). עבודה ראשונית – עבודת הקורבנות המוזכרת בפרשה היא העבודה הראשונה שנעשתה במשכן לאחר שהוקם. עבוד – צורת מקור. בבירתי – הכוונה למשכן. וקח במתכונת – לפי הציוויים. קורבן – מייד אחרי הציווי על הכנת בגדי הכוהנים מופיע הציווי להקריב קורבנות (שמות כט). תשורתי – מתנתי.

יוקח פר בן בקר חד, אילים בימי עדנם שניים – "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם" (שמות כט,א). חד – אחד, כמו בפסוק: "דִבֶּר חַד אֶת אַחַד" (יחזקאל לג,ל). בימי עדנם – בצעירותם, כשבשרם רך, כמו בפסוק: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" (בראשית יח,יב), ורד"ק שם מפרש: "והעדנה היא עידון הבשר להיותו רך וטוב, וישוב ללחותו, ויתפשטו קמטי העור". ואומנם תמימים יהיו – "וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם" (שמות כט,א). ולחם מצות – "וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" (שם,ב). שאפה – הכוהן. המשורר התאים את המילה לחרוז הקבוע המסתיים בהברה "פָה". והקרבת – הציווי על משה. אהרון ובניו – "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שם,ד). הן הינם ולדורות נינם – הכהונה שלהם ושל צאצאיהם, כפי שנאמר: "וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם" (שם,ט). אחר רוחצך בשרם, מים חיים שוטפה – "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (שמות כט,ד). הפר ושני האילים הבא – "וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (שם,י); "וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח" (שם,טו); "וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי" (שם,יט). הן עניינם בסל – "וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם" (שם,ג). בית משכנם – בסל זה צריכים להיות חלקי הפר והאילים. פתח אוהל מועד – "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שם,ד). אך נפש מחטא חפה – "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם". המשורר כתב חָפָה ללא דגש בפ' כדי להתאים את המילה לחרוז בכל הבית. קח לך ממין משחה – תיאור משיחת הכוהן הגדול בשמן המשחה: "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ" (שם,ז). מן הזיתים שמנם – שמן זית. בימי רעננם – זיתים טריים. וִיצַק – יְצֹק, מזוג. המשורר השתמש בצורה הנדירה 'צַק' לפי הפסוק: "וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מלכים ב ד,מא). על ראש הגדול – על ראש הכוהן הגדול. אות כף כפופה – במשנה מנחות ו,ג נאמר: "כֵּיצַד מוֹשְׁחָן? כְּמִין כִי", כלומר האות היוונית χ. את הביטוי "כף כפופה" לקח המשורר מדברי רש"י בבבלי עירובין נה ע"א, או כמין גאם – גימל יווני עשוי כמין כף כפופה, וייתכן שהמשורר התכוון לאות כף יוונית. וקח את הבגדים – "וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן" (שמות כט,ה). לרצות עוונם – של עם ישראל, לפי בבלי זבחים פח ע"ב: "לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת קׇרְבָּנוֹת לְפָרָשַׁת בִּגְדֵי כְהוּנָה? לוֹמַר לָךְ: מָה קׇרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף בִּגְדֵי כְהוּנָה מְכַפְּרִין". הלבישם כוננם – הציווי היה על משה להלביש את הכוהנים ולהכינם. והכן בעת בוא אהרון – הבגדים צריכים להיות מוכנים לרגע שיגיע אהרון הכוהן הגדול. גופו עוטפה – עטוף את גופו, הלבישו.

דע לך כי אבנט על מחשב לב פותה – לפי דברי התלמוד הנזכר לעיל, בבלי זבחים פח ע"ב "אַבְנֵט מְכַפֵּר עַל הִרְהוּר הַלֵּב", ולפי הציווי: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" (דברים יא,טז). ואת הכתונת על שפך דם תתי – שם בתלמוד: "כְּתוֹנֶת מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים". וציץ על מענית עז פנים ציוויתי – "וְצִיץ מְכַפֵּר עַל עַזּוּת פָּנִים" (שם).

ומעיל על לשון הרע – "מְעִיל מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרָע" (שם). לדוברים כתומם – לשון הרע אסור גם כאשר אין לדובר כוונה רעה. מן גו יימח שמם – יימחה שמם מהעולם, לפי איוב ל,ה: "מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ", ושם מבארים הפרשנים שהכוונה לגירושם מחברת בני אדם. מצנפת על גאווה – שם בתלמוד: "מִצְנֶפֶת מְכַפֶּרֶת עַל גַּסֵּי הָרוּחַ". מחיים קטפה – הגאווה מקצרת חיים, כפי שנאמר בתלמוד בבלי סוטה ה ע"א: "כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רוֹמּוּ מְּעַט'". אפוד על האלילים – "אֵפוֹד מְכַפֵּר עַל עֲבוֹדָה זָרָה" (בבלי זבחים פח ע"ב). אף אם חשב זמם – גם מחשבות על עבודה זרה אסורות, והדבר נלמד מהפסוקים ביחזקאל יד,ד-ה: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו... לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם"; והתלמוד במסכת קידושין מ ע"א אומר על כך: "חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ". וגם אם החרימם – גם אם לאחר מעשה הוא השמיד את האלילים. עוונו רשום וגם חטאתו חשופה – בפני האל. החושן על המשפט – כך נקרא החושן: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כח,טו). לגוזלים בזוממם – "חוֹשֶׁן מְכַפֵּר עַל הַדִּינִין" (בבלי זבחים פח ע"ב); אלה שתכננו לגזול. ביינם ולחמם – תוך כדי סעודה ושתיית יין. ונזקי שכנים – כמשמעו. ודברי ריב בזעפה – התקוטטות וכעס. מכנסי בד לכסות ערוות מומם – "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה" (שמות כח,מב). מומם – ברית המילה. וגחלת חומם – כינוי לערווה. גילוי עריות כן פירשו בם – חכמים בתלמוד בבלי זבחים פח ע"ב: "מִכְנָסַיִם – מְכַפֶּרֶת עַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה'". בניב יפה – בשפה יפה. שמור ועשה ולמדם להשלימם לדורות עולמם – משה היה צריך לקיים את המצוות האלה עם אהרון ובניו וגם ללמדם לדורות הבאים. תמלא ידם לכהן – תקדיש אותם לתפקידם: "וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו" (שמות כט,ט). משרה נכספה – נחשקת.

דור דורים ניתנת מצוות תעודתי – מצוות האל למשה תקפות גם לדורות הבאים אחריו. עדה מכהנת – שבט הלויים. עבודת עדתי – הלויים והכוהנים עובדים במשכן ומייצגים את כל עם ישראל. כאבן בוחנת היא – אבן יקרה, לפי הפסוק בישעיהו כח,טז: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדנָי יְהֹוָה הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ". כוונת המשורר היא ששבט לוי מובחר מכל השבטים כמו אבן יקרה. לעם בריתי – לעם ישראל, שכרתי איתו ברית.

קרב הפר – "וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות כט,י). והביאהו בריא אולם – פר שמן וחזק. הביטוי מתהילים עג,ד: "כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם", ורד"ק פירש על הפסוק: "אולם – מן 'יש לאל ידי' (בראשית לא,כט). אומר, כי בחייהם כח טבעם בריא וחזק". לפני חצר אולם בפתח משכן תשחט – לפני המשכן: "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות כט,יא). חטאת זו לשרפה – "וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא" (שם,יד). זו ולא עוד אחרת נשרפת לעולם – זהו קורבן החטאת היחיד שנשרף, וזו מצווה לשעתה בלבד. גזרת אל נעלם – זו גזרת האל ואף אם אין לדעת את הסיבה לציווי, יש לעשותה. הוראת שעה היא – ולא ציווי לדורות. לכפרה נרדפה – רמב"ן ניסה לתת טעם לדבר: "והיה פר  חטאת זה לכפר על מעשה העגל". מן הדם תיתן באצבע – "וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ" (שמות כט,יב). ועל הסולם – על כבשׁ המזבח. תעלה מעלם – תעלה במעלות המזבח. על קרנות המזבח סביב בהקפה – "וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (שם), ורש"י מפרש: "כמין בליטת בית קיבול עשו לו סביב סביב, לאחר שעלה אמה מן הארץ". דם חטאת זו לא כשאר זבחים בנוזלם – זריקת דם הקורבן על קרנות המזבח שונה בפר הזה מבשאר הקורבנות. מהחצי חילם עומד בארץ וזורק – בכל הקורבנות אפשר לעמוד על הארץ ולזרוק את הדם עד חצי גובה המזבח, ואילו בקורבן הפר הזה חייבים לעלות על הסולם ולזרוק את הדם כך שייגע בחלק העליון של קרנות המזבח. ביד רופפה – בשאר הקורבנות הכוהן לא צריך להתאמץ, אלא מספיק להזות בצורה רפויה על המזבח מלמטה. האייל האחד קח, שים נתחיו כולם – "וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו" (שמות כט,יז). עולה כליל מושלם – "וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהֹוָה" (שם,יח). ריח ניחוח הוא – "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה הוּא" (שם).

ידך תיקח שנית – בפעם השנייה: "וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי" (שמות כט,יט). איל מילואים – על פי הכתוב: "כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא" (שם,כב), והמפרשים התלבטו בפירוש המילה, רש"י הסביר לפי המדרש: "לשון שלימות, שמושלם בכול"; ראב"ע מסביר: "והנכון, שזה תחילת ימי המילואים, והטעם: מִלּוֹא היד", וכוונתו לנאמר בפסוק ט: "וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו"; רלב"ג מסביר: "כי איל מלואים הוא – רוצה לומר, שבו ימלא ידם לכהן ולשרת לפני יי'". תטה – תסמוך עליו ידך. על בוהן הימנית מאוזנם התוויתי – "וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית" (שם,כ). התוויתי – עשיתי תו, סימן, וכן ביחזקאל ט,ד: "וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים". ודת זו – מצווה זו. נשננת – נשנית, נעשית שוב. שבעת ימי משתה – "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" (שם,לה). הביטוי "שבעת ימי משתה" לקוח ממשתה אחשוורוש שעשה: "מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים" (אסתר א,ה).

מן הדם הזה – של האייל השני. הז – הזה. ומשמן משחתם – "וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שמות כט,כא). ולחם חלותם – "וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד" (שם,כג). ושים הכול על כפי אהרון לתנופה – "וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה" (שם,כד).

חזה ושוק יאכלו לדורות דורותם – החזה והשוק מהקורבן שייכים לכוהנים. זאת היא תרומתם – זו התרומה המגיעה להם. ציווי זה נאמר בפרשה: "וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהֹוָה" (שם,כז-כח). וקדש המזבח מגזל וחנפה – על ידי כך שהכוהנים יקבלו את תרומתם, יימנע מהם גזל. חנפה – חטא והשחתת הדרך, למשל: "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ" (ישעיהו כד,ה). וקח שני כבשים עולת תמיד – אחרי שהמזבח נחנך, הצטוו הכוהנים לעבוד בו עבודת תמיד בכל יום – הקרבת שני כבשים: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד" (שמות כט,לח). נחתם – נקבע. שחר ערב עיתם – זמנם בבוקר ובערב: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שם,לט). שמן ויין וסולת עשירית האיפה – אלה החומרים המלווים את הקורבנות: "וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן" (שם,מ).

זאת היא עולת בית קודשי – "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שם,מב). מאת מתנותם ומן כל נדבותם – הקמת המשכן וכליו התחילה בנדבות העם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה,ב-ח). ושכינתי בתוכם – "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם,ח). מהם לא אחליפה – המשכן נבנה מתרומתם, והאל מבטיח שלא יחליף אותו באחר. ועשה מזבח זהב – "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר" (שמות ל,א-ג). למקטר קטורתם – "מזבח להקטרת הקטורת". ובעת כפרתם – ביום הכיפורים. מתן דמים רק אחת בשנה לתקופה – "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה" (שם,י).

קיים – כינוי לאל. יבנה הדומו – יבנה מחדש את המקדש. ישיב למקומותם סדר עבודתם – של הכוהנים. יראה עוני עמו – צרות עמו. מדמעה עינו דלפה – עינו דמעה, לפי הפסוק: "אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי" (איוב טז,כ). ירים קרן משיחו – הקרן היא סמל לכוח. המילים כאן לפי הפסוק בתפילת חנה: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב,י). ויסיר דיבתם – לא יקשיב לדברים הרעים שמדברים עליהם העמים. יקים משפלותם – עם ישראל נמצא בשפל כשהוא בגלות. כי צרים רבים קמו – אויבים רבים; לפי הפסוק: "יְהֹוָה מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי" (תהילים ג,ב). שמוה – את עם ישראל. לחרפה – כדרך כתוב: "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ" (תהילים מד,יד). אנא יי' הן ממצרים גאלתם, לחמת מלחמתם – כשם שבעבר הצלת את עם ישראל ממצרים ונלחמת בשבילם. ולארץ קודשך הבאתם חיש כמעופה – במהרה העלית אותם לארצם. גלותם הן ארכה – הם סובלים שנים רבות בגלות. ומן ראשי צמרתם כרתו שושנתם – דימוי לראשי העם שנהרגו בידי הגויים בגלות בדורות הרבים. הושיעני יי' – המשורר עובר לדבר בלשון יחיד ובבקשה אישית. טרם מוות חלפה – לפני שהמוות ישיג אותי. טרם יום תמותתי אראה בישועתם – המשורר מתפלל שייזכה לראות בחייו את ישועת ישראל. וצמיחת ממלכתם – חזרתם לארצם בעצמאות. בבוא דוד חי קיים – כוונתו למשיח בן דוד, אך הוא רומז גם לשמו – דוד קיים. לו – למשיח. רוחי שאפה – מקווה.