רבי ישראל נג'ארה

ר' ישראל נג'ארה נולד בשנת 1550 לערך ונפטר בשנת 1625. הוא הותיר על רואיו רושם של אדם ססגוני ויוצא דופן: בספר החזיונות שכתב ר' חיים ויטאל, תלמידו המפורסם של האר"י הקדוש מצפת, שם המחבר בפי הרוח הדוברת אל ר' יעקב אבולעפיה, דברי גנאי וביקורת על ר' ישראל נג'ארה. אמנם מודה הרוח שהפזמונים שחיבר טובים, אך היא אוסרת לזמרם ואף אוסרת לדבר עם המחבר, כי פיו דובר נבלה, והוא שיכור כל ימיו. מצד שני על ר' ישראל נג'ארה נמסר בשם האר"י הקדוש עצמו, שהוא ניצוץ מנשמת דוד המלך, נעים זמירות ישראל, וששירתו מקובלת בשמים, ואף המלאכים משתעשעים בשירותיו וברינותיו כבמזמוטי חתן וכלה.
מסופר שהיה נוהג להניח כובעו על הקרקע, וראשו מכוסה בערקייא (כיפה גדולה) אדומה בלבד, והיה משורר כשזרועותיו חשופות, וכמו להוסיף חטא על פשע, גם היה מתרועע עם ריקנים ואוכל ושותה עימהם, ואף עם שאינם-יהודים. לבו נהה אחר חבורות הנגנים הנודדים. היו בחייו תקופות שבהן חי כנווד. הוא היה מיסטיקן ומשורר בוהמיין, אך גם כיהן כרבה של הקהילה היהודית בעזה, דרש בציבור ועורר אותו לתשובה. יוצר זה, שעורר בזמנו מחלוקת קשה, זכה שעוד בימי חייו הופצו שיריו ונתקבלו בקרב קהילות רבות ברחבי העולם היהודי.
ההתבוננות בדמותו מעוררת השתאות והתפעלות; אף שמדובר באדם בודד, קשה לדמיין כיצד הייתה נראית ההיסטוריה של שירת הקדש העברית ללא פועלו. באישיותו חברו כוחות יצירה אדירים ומגוונים של פיטן רב-אמן, וחוש מפותח לרוח הזמן שבו חי. שירתו עמדה במבחן הזמן והתקבלה על ידי כל העדות והזרמים בישראל. (מוכרים מאוד הפיוטים: י-ה רבון עלם, יודוך רעיוני, יעלה בואי לגני ורבים נוספים).
ר' ישראל נג'ארה נולד בצפת באמצע המאה ה-16 למשפחת גולים מספרד. בסביבתו התרבותית עדיין התבססו הכותבים על חוקי הכתיבה של שירת ספרד הקלאסית. ההשפעה של שירת ספרד ניכרה שם הן במשקל ובצורה הקפדניים, הן בתחומי התוכן. אט אט שבר ר' ישראל את המסורות המקובלות, ופרץ דרך חדשה. הוא הניח את היסודות למהפכה של ממש בתחום השירה על כל מרכיביה: הטקסט הכתוב, המנגינה וקבלת הסביבה המקומית כמקור מוסיקלי ורוחני לגיטימי.
ר' ישראל חי בתקופה קשה לישראל, לאחר הזעזוע של גירוש ספרד. בניגוד לקו המרכזי של הפיטנים בני דורו, שבו יש ביטוי לפגעי הגלות, לצער הציפייה, ובהן מסיים הפיטן בנחמות ובהבטחות לגאולה, שיריו של ר' ישראל נג'ארה נושאים אופי שונה: ר' ישראל נג'ארה קורא לשירת שיר הגאולה, שכן זו כבר הגיעה. ואמנם יוחסה לשיריו השפעה גדולה על השבתאים. ר' ישראל נתן ביטוי נעלה לרגשותיו של דור שלם, שחיפש דרך רוחנית חדשה בארץ ישראל.
בתקופתו גבר העיסוק בקבלה, ור' ישראל שגדל בצפת הושפע מחבורת המקובלים, שדחו את שירת ספרד הקלאסית השכלתנית והרציונליסטית ואימצו שפה חדשה, שפת המיסטיקה הרגש והתשוקה, שפת שיר השירים האלגורית, הנוקטת את תיאורי ההשתוקקות של הדוד והרעיה כסמל ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. ר' ישראל אימץ את מנהגי המקובלים, והדבר ניכר בשירתו. רבים משיריו נכתבו לצורך מפגשים ואירועים שאפיינו את חבורת המקובלים, כגון תיקון חצות והתכנסויות נוספות, שרוח מקובלי צפת שרתה עליהם. את שיריו חילק ל-3 קטגוריות: 'עולת תמיד' – לכל עת, 'עולת שבת' – לשבת ו'עולת החודש' – לאירועים מתוך לוח השנה.
מבחינה מוסיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש. בנדודיו ברחבי האזור, נשבה לבו בקסם המנגינות העממיות, במיוחד אלו ששרו התורכים, והוא החל לצרפן עם שירתו. יתרה מכך, הוא אף החל לכתוב שירים מיוחדים המותאמים למשקל ולחריזה המקומית. בכך ביקש להעלות צורות שיריות אלו אל הקודש, מצד אחד, ולגרום לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים (מנהג שהתפתח מאוד לאחר מכן בקרב פייטני צפון אפריקה), מצד שני. אף שמנהג זה עורר עליו ביקורת קשה, ניתן לראות בשער המהדורה הראשונה של 'זמירות ישראל' – קובץ שירים מפרי עטו, שנדפס בצפת ב-1587, כיצד הוא משבח את ספרו, ללא כל ניסיון לתרץ את מעשהו: "…מחזור מפיוטים ושירים, כולם ברורים, מיוסדים על אדני אופני ניגוני ערב ותורגמה [=תורכיה]…" והוא מוסיף ומתאר את המציאות שבתוכה פעל, ואת כוונתו: "ולהפיק רצון המשתוקקים ולשבור צמא המבקשים אשר ישוטטו לבקש את דבר השם ונפשם בחלה לבטא בשפתיים לשון נכריה… הנה הם ישישו כי ימצאו חן במדבר"…
מלבד פועלו כמשורר חיבר ר' ישראל ספרי פרשנות ודרשות, הלכה, מוסר ואיגרות רבות בעניינים שונים שהעסיקו את הקהילות באזורו.
שירתו של ר' ישראל נג'ארה נפוצה במהירות בחייו והתקבלה אף בקהילות רחוקות. עוד בחייו זכה לראות כמה מהדורות של קבצי שירתו. יצירתו הענפה שינתה את דמותה של השירה העברית בדור שאחרי גירוש ספרד, והשפיעה על פניה של השירה העברית במזרח בכל הדורות שאחריו.

קהילות שרות_לוגו1.png

כל הזכויות שמורות לקהילות שרות | 2002-2020