ר' אברהם אבן עזרא נולד בשנת 1092 בטודילה, סמוך לחלקה הנוצרי של ספרד. בעיר זו נולדו גם ר' יהודה הלוי ור' בנימין מטודילה, שהיו בני זמנו של ראב"ע ומת בשנת 1167. ר' אברהם אבן עזרא קיים בחייו שילוב של שתי דמויות אלו. כריה"ל היה אף הוא משורר ופילוסוף גדול וכר' בנימין מטודילה נדד ונסע בדרכים.
קרוב לחמשים שנה ישב ראב"ע בספרד, ובשנת 1140, אותה שנה בה יצא ריה"ל אל מסעו האחרון אל עבר ארץ הקודש, גלה ראב"ע ממקומו ועזב את ארצו, כנראה בשל תחושתו את האסון המתרגש לבא. בני כת המוואחידון השתלטו על צפון אפריקה ויצאו לכבוש את ספרד מידי המוראביטון במסע רצוף פרעות אכזריות ביהודים. יהודי ספרד הועמדו בפני הברירה להתאסלם או למות. רבים סירבו להתאסלם ומתו על קידוש ה'.
ר' אברהם אבן עזרא, האציל הספרדי הגאה שגלה ממקומו, אשר נשא את מקום מוצאו כתואר אצילות – "אברהם הספרדי" – היה "איש הקשר" בין תרבות יהודי ספרד ויצירתם הרוחנית לבין ארצות אירופה הנוצרית. היהודים באירופה לא ידעו ערבית ונזקקו לתרגומים עבריים של שפע היצירה היהודית בספרד מכל התחומים, שרובה נכתבה ערבית. ראב"ע עסק בתרגום הן לפרנסתו והן מתוך תחושת שליחות של הפצת ספרות זו.
אבן עזרא ישב ברומא שנים אחדות ומנה המשיך לנדוד בין ערי איטליה השונות ומשם אל צרפת. יכול להיות ששם נפגש עם הרשב"ם ועם רבנו תם, נכדיו של רש"י. מכל מקום, נותרו בידינו שירים היתוליים שהחליפו ביניהם רבנו תם ואבן עזרא. מצרפת המשיך המשורר בנדודיו והגיע לאנגליה, שבזמנו נחשבה "קצה" הישוב היהודי באירופה. שם ציפו לו מוקיריו ומעריציו ושם כנראה נפטר בשנת 1164.
שירי אבן עזרא ודמותו של אבן עזרא עצמו, שימשו דוגמא והיוו מקור השפעה של הסגנון הספרדי בכל הארצות בהן ביקר, במיוחד באיטליה ובפרובנס, שם התחילו המשוררים לכתוב בסגנון ספרדי סמוך מאד לביקורו. צפון צרפת ואשכנז הכירו את השירה הספרדית לפני ביקורו של ראב"ע שם, אבל ביקורו שם הגביר את השפעתה.
היקף ידיעותיו והשכלתו של אבן עזרא יוצא דופן גם בקרב בני זמנו ששאפו להרבות חכמה וידע בכל תחום שיכלו. לצד פיוטיו הרבים הוא חיבר ספרים בתחומים שונים – פילוסופיה, דקדוק, מתמטיקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה. כמתמטיקאי מוכשר מחבר אבן עזרא שירי חידה קשים לפתרון המבוססים על מספרים ואותיות ושיר המתאר את משחק השחמט כזירת קרב בין שני מחנות.
את כל ספריו אלו, נוסף על פירושו המקיף למקרא – חיבר בשנות נדודיו. בשנות שבתו בספרד עסק כנראה בעיקר בשירה ורק בגיל 50, עת צאתו את ארצו אליה לא שב עוד, החל בכתיבת פירושו למקרא ושאר ספריו.
בפירושו למקרא היה חדשן בהיצמדותו לפשט. הוא לא חשש מאיש ובלשונו החריפה העביר ביקורת על כל פירוש שלא הסכים לו. לא כל פירושו למקרא מצוי בידינו ולא נותר לנו אלא להצטער על כך. די אם נקרא במכתבו של הרמב"ם לבנו, שם הוא כותב כך:
"ואתה בני הנאמן לי, אני מצווה לך שלא תעיין בפירושים וחיבורים…אלא בפירושי הראב"ע. בחיבוריו ובפירושיו תעיין כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם, בהשתכלות יפה בשכל זך ורעיון דק …וכל שתקרא מהסבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה, והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה…"
אחד מחידושיו של ראב"ע הוא סוג שירי "הויכוח". הכוונה לשירים שבהם מתנהל דו שיח או ויכוח על הבכורה, כאשר כל צד מנסה להוכיח את עליונותו. הצדדים המתווכחים הם לאו דווקא דמויות אנושיות אלא גם בעלי חיים, דוממים, איתני הטבע ומושגים מופשטים. כך למשל מתווכחים בשיריו אלה האביב והחורף; הלחם והיין; יום השבת ושאר המועדים; האדם והחיות; האדם והים. יכול להיות ששירים אלו נועדו לשמש כשירים לסעודות מצווה ולהתכנסויות דומות.
חידושו החשוב ביותר של אבן עזרא הוא המשל הפיוטי הפילוסופי שלו "חי בן מקיץ", שנכתבה כסיפור מחורז ולא כשיר שקול, מה שמעיד על כך שהיצירה לא נועדה להיות יצירה המוקראת בקול בפני קהל, אלא יצירה הנקראת מן הכתב וזהו חידוש באותם ימים. במשל זה מתאר ראב"ע דמות פלאית – "חי בן מקיץ" – הנגלית אליו ולוקחת אותו למסע בעולמות תחתונים ועליונים. זהו בעצם מסע אל החכמה, אל נשמת האדם והכרתו את בוראו.
בשירתו בולטים היסודות הפילוסופיים ההגותיים ורבים מפיוטיו עוסקים בנשמה. יצירתו הפיוטית מקיפה כמעט את כל סוגי הפיוטים ובשירי החול שלו מוצאים חידושי צורה וסגנון רבים.