אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת בּוֹחֵן לְבָבוֹת, גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת דּוֹבֵר צְדָקוֹת, חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.

אָנָּא, כָּעָב זְדוֹנִי תִּמְחֵהוּ, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא. אֵיךְ יִמָּחֶה – וְנִכְתַּב לְמוּל אָבִי, כִּי אֵין בְּלִבּוֹ מַחְשָׁב כְּמַחְשָׁבִי

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ. "קוּם וְהַצְלַח!" יֹאמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ

בַּת אֲהוּבַת אֵל קָמָה בַּשַּׁחַר, תִּתְלַבֵּן אֹדֶם כִּתְמָהּ כַּצַּחַר

שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים.

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו וְאָקוּמָה וְאָבוֹאָה לְבֵית אֵלִי וַהֲדוֹמָיו וְאֹמְרָה בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנִים אֱלֵי שָׁמָיו: נִפְּלָה-נָא בְּיַד אֲדֹנָי כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!

עֲנֵנוּ אֶלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ וּפַחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ אֲבִיר יַעֲקֹב עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ מָגֵן דָּוִד עֲנֵנוּ.

אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ בְּסוֹד סְגֻלָּתֶךָ, אֱמוּנָתְךָ אוֹדִיעַ וְאַגִּיד גְּדֻלָּתֶךָ. בְּקָרְאִי עֲנֵנִי, יוֹם אָקוּם בְּקֶרֶב קְהִלָּתֶךָ, אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים.

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ, יוֹם אֶהֱיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ, וַאְקָרְבָה קָרְבָּן לְפָנָיו רֵיחַ, אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.