הפיוט והשירה העברית בצפון אפריקה

תחנה תשיעית: השירה העברית בצפון אפריקה
כבר הזכרנו את השינויים שחלו בסוגי השיר בתקופה המאוחרת. מקומות היעד לקביעת פיוטים בתפילה סגורים היו ברובם משום חשש הֶפְסֵק בתפילה, והפיוטים 'חיפשו' להם יעדים שנראו מותרים לכניסתם. בוודאי אין חידושי הסוגים והשימוש בסוגים מסורתיים מצטמצמים בפיוטי בית הכנסת בלבד. את תחומי הסוגים בשירת צפון אפריקה יש לראות בארבעה מעגלים או מחזורים:
א. מעגל התפילה, הכולל את הפיוטים הנכתבים כדי לשרת את עבודת בית הכנסת. אלה אינם באים, כמובן, בתוך התפילה ממש אלא בפתיחות ובהפסקות (הפיוטים סביב תפילת 'נשמת', פיוטים לקריאת התורה וכדומה), או באירועים דתיים הנערכים סביב בית הכנסת (שירת הבקשות, שירים לסיום מסכת וכדומה).
ב. מעגל השנה, הכולל פיוטים הנכתבים לשבתות ולמועדים, ומהם רבים המשתלבים בדרך הטבע במעגל הקודם - מועד מועד ופיוטיו, מאלול ועד תשעה באב וט"ו באב.
ג. מעגל חיי האדם, הכולל פיוטים ושירים למאורעות שונים בחיי האדם, מן הלידה ועד המוות: פיוטים להולדת הבן, להולדת הבת, לפדיון הבן, לבר מצווה וכו'.
ד. מעגל היחיד והחברה, הכולל שירים לרגל אירועים שונים בחיי הפרט ובחיי הכלל: שירים היסטוריים, שירים לכבוד מינוי, לרגל מחלה, לרגל מסע, שירים בשבחי צדיקים וכיוצא באלה. בתוך מעגל זה יש לכלול גם את השירים הלא מרובים במתכונת שירת החול הספרדית על פי סוגיה המסורתיים או בשינויים.
בכל המעגלים האלה מגוונים פייטני צפון אפריקה גיווני תוכן וצורה בהחזיקם במסורת השיר הספרדית ובמתפתח ממנה.
אם נבוא לסכם את תולדות השירה העברית בצפון אפריקה נמצא כי היו בהן חמש תקופות מרכזיות:
א. התקופה הקדומה (המאה העשירית) שבה כתבו פייטנים בסגנון הפיוט הקדום (ר' יהודה אבן קורייש, יעקב בן דונש, אדונים בן נסים).
ב. התקופה המקבילה לשירת ספרד - בתקופה זו יש לראות את ספרד ואת צפון אפריקה כמרכז אחד. ראשוני המשוררים הספרדיים, דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון, הם ילידי צפון אפריקה (המאה העשירית והמאה האחת עשרה); משוררים כמו יהודה אבן עבאס, נחום המערבי ויהודה בן דראע, שפעלו בהמשך התקופה הספרדית (מאות שתים עשרה-חמש עשרה) הם דוגמאות בלבד למרכז שירה גדול שנבלע בתוך המרכז הספרדי.
ג. התקופה שלאחר גירוש ספרד - המגורשים המגיעים לצפון אפריקה נותנים תנופה לשירה ולכלל לימודי היהדות. כך מגיעים הריב"ש והרשב"ץ לאלג'יריה, ר' סעדיה אבן דנאן למרוקו, ר' אברהם בן בקראט הלוי לתוניס ור' שמעון לביא לטריפולי, כן בני המגורשים כגון יצחק מנדיל אבי זמרה באלג'יריה.
ד. המאות השבע עשרה והשמונה עשרה - משוררי תקופה זו מושפעים משירת רבי ישראל נג'ארה ומתורת הקבלה, והם עיקרה של השירה העברית בצפון אפריקה: ר' יעקב אבן צור, ר' דוד חסין במרוקו, ר' פרג'י שוואט ור' אליהו סדבון בתוניס, ר' מוסה בוג'נאח בלוב ור' סעדיה שוראקי באלג'יריה הם הבסיס והתשתית. שיריהם ממלאים את קבצי השירה והפיוט, ופיוטיהם מושרים וחיים עמנו עד ימינו אלה.
ה. המאה התשע עשרה והמאה העשרים - בחלקם המשיכו המשוררים בני תקופה זו בשגרת השירה שקדמה להם ובחלקם חידשו צורות ותכנים בשירתם, כגון ר' דוד קיים מעורכי הקובץ "שיר ידידות" ולפניו ר' רפאל משה אלבאז. לימינו אלה ממש אנו מגיעים עם שירתם של ר' יצחק מרעלי מאלג'יר, ר' דוד ברדה מתוניס ור' דוד בוזגלו ממרוקו, שירה רבת פנים וגוונים, שבחלקה עוסקת באירועים הקשורים במדינת ישראל, במלחמותיה ובמאבקיה בשנים האחרונות.