הפיוט הקלאסי

תחנה שנייה: הפיוט הקלאסי
תקופתו של הפיוט הקלאסי מתחילה בפיוטי יניי במאה השישית ומסתיימת במאה השמינית בפיוטי רבי פנחס בן יעקב מכפרא (פרבר ליד טבריה). במשך תקופה זו יצרו ופעלו עוד כמה פייטנים, הבולט שבהם הוא רבי אלעזר הקליר או רבי אלעזר בריבי קיליר, כפי שמופיעה חתימת שמו בפיוטים שונים. עוד מגלה חתימת שמו בפיוטיו כי הוא 'מקרית ספר' ומאחר ששם זה נראה מליצי משערים שהוא מציין את טבריה, שהייתה בימים אלה עיר של חכמים וסופרים (לאחרונה הועלו השערות שונות, אך דומה כי עדיין הבכורה לטבריה). רבים מפיוטיו של הקליר נקלטו במחזורים בנוסחי האשכנזים, ועל כן היו פיוטיו מוכרים וידועים, ולמעשה אין מועד ממועדי ישראל שהמנהג האשכנזי לא שילב בו מפיוטי הקליר. עם זה מתברר כיום כי גם שפע זה אינו אלא חלק מיצירתו הכבירה של הקליר, וגניזת קהיר צופנת באוצרותיה עוד רבים מפיוטיו. הקליר ידוע  בלשונו הקשה והחידתית, ויש המכנים אותה לשון של 'אץ קוצץ' על שם אחד מפיוטיו לשבת זכור (היא השבת שלפני פורים), שלשונו נשמעת חידתית במיוחד:

    אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
    בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרוֹצֵץ
    לֵץ בְּבוֹאוֹ לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
    כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל יוֹנָה לְנַצֵּץ

את עצמת הפיוט נגלה בצליל המיוחד של האות 'צ' החוזר ונשנה, וכאילו מכה שוב ושוב באותו 'קוצץ' רשע. ואף על פי כן הפיוט אינו כה קשה כפי שהוא נשמע ונראה. אם נזכור את העיקרון הלשוני של הכינויים ואת המרכזיות של ענייני דיומא בפיוט, שצוינו בתחנה הקודמת, נוכל בעזרתם להבין את עיקר תוכנו של הפיוט: 'קוצץ בן קוצץ' הוא כינוי להמן שהוא רשע בן רשע שביקש לפגוע ולדכא (לקצץ) את ישראל הקצוצים בגלות, ובדברי בלע לפגוע בפגועים ומעונים בגלות. לץ משמעו רשע, כלומר המן הרשע, שבא לרשע, הוא עצמו אחזה אותו פלצות ונפגע מרשעותו שלו, כך היה לו על שביקש לירות חצים ולפגוע בישראל, המכונים  'מחצצים' על פי שירת דבורה, ועל שביקש לטרוף כנץ את היונה, היא כנסת ישראל. בין כך ובין כך דרך לשון זו עוררה הסתייגות וביקורת, אך בדורות האחרונים קמו לה סנגורים, ובראשם חוקר הפיוט המובהק מנחם זולאי, שראו בה שפה חיונית שיש לה רקע בלשון הדיבור החי בארץ ישראל של אותם ימים. לעומת הקליר שפיוטיו שרדו במחזורי התפילה האשכנזיים, הפייטן הקלאסי הראשון, יניי, לא היה מוכר כלל ורק שמו נזכר פה ושם. מערכת פיוטים אחת שכתב לשבת הגדול שרדה במנהגי אשכנז, מתוכה ידוע הפיוט המובא בסוף ההגדה של פסח 'אז רוב נסים הפלאת בלילה' וסיומו המושר בפי כול:

    קָרֵב יוֹם שֶׁהוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה
    רָם הוֹדַע כִּי לְךָ יוֹם אַף לְךָ לַיְלָה
    שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה
    תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה

סיום זה מייצג את ארבע האותיות האחרונות באקרוסטיכון האלפביתי של השיר, וסופי הטורים חורזים במילה החוזרת 'לילה', שהיא מילה מנחה ומעלה את עיקרו ומרכזו של הפיוט, המונה את נסי האל שנעשו בלילה.
יניי הוא הפייטן הראשון הידוע לנו החותם את שמו באקרוסטיכון, וכך כונן סימן המסייע לנו כיום לזהות את פיוטיו. פיוטים אלה, רובם ככולם, הגיעו אלינו מגניזת קהיר, והיה צורך בעמל רב לזהותם, לאוספם ולעורכם עלפי המבנה. מלאכת מחשבת נטל על עצמו מנחם זולאי, ובשנת תחר"ץ (1938) הוציא לאור בהוצאת שוקן בברלין את מהדורת 'פיוטי יניי' בניקוד מלא ובצירוף מבוא וחילופי נוסח, מתוך רצונו שלא לעכב את ההוצאה לאור נמנע בשלב זה מלפרש את הפיוטים, אך כתב מאמרים חשובים על הפייטן, על מאפייני שירתו ועל לשונו.  פייטן קלאסי נוסף שאנו מבקשים להציגו כאן הוא רבי פנחס בן יעקב מכפרא. הרבה אין אנו יודעים על רבי פנחס, אך מקומו ידוע, כפרא, מפרברי טבריה, וזמנו ידוע, שכן בפיוטיו הוא מזכיר את הצום המיוחד שנקבע לזכר הרעש השביעי או רעש שביעית המזוהה עם רעידת אדמה קשה שחלה בסביבות שנת 749, תאריך המוזכר לעתים תכופות למדי בפי הארכיאולוגים ליד חרבות בתי כנסת בגליל ובגולן. חרבותיהם של עשרות בתי כנסת אלו מעידות על מרכזיותו של בית הכנסת בתקופתו של פייטננו ועל רוח יצירה מופלא המתבטא היטב בקישוטים ובעיטורי הפסיפסים ששרדו בהם. אילו ניתן היה לשחזר בדרך כלשהי את הקולות שנשמעו בין כותלי בית הכנסת, היה קולם של הפייטנים השרים את פיוטיהם נשמע ברמה. חושבני כי מי שמבקר, למשל, בחורבות בית הכנסת המפואר באום אלקנאטיר, המשתחזר והולך  לנגד עינינו ודרכו נחשפת קהילה יהודית בארץ ישראל שאף שמה העברי אינו ידוע לנו - קהילה שהשקיעה הרבה מכוחותיה וממשאביה למען בית הכנסת, ויש לשער כי השקיעה לא פחות גם ביעדי בית הכנסת ובתכניו - המבקר באתר זה ואוזניו כרויות - יהדהדו באוזניו קולותיהם של הפייטנים ופיוטיהם מן הבימה המשוחזרת, ומבין קולות אלה אולי יצליח לזהות כמה מפיוטיו של ר' פנחס. מן ההד העולה באוזניו ישמע את הגעגועים לבית המקדש, העולים מן הפיוטים למשמרות כהונה, ששמרו על סדר ה'תורנות' של המשמרות ומדי שבועיים הזכירו לקהל את המשמר העומד לקבל על עצמו את עבודת הקודש. שבע פעמים הוזכר שם המשמר במערכת פיוטים לחזרת הש"ץ של מוסף, הקרויה 'שבעתא' (שבעה פיוטים כנגד שבע ברכות שבמוסף), ונדגים במחרוזת אחת:

    הָאֵל מַלְטֵינוּ מֵרִיב / וְאַל תָּבוֹא עִמָּנוּ בְּרִיב/ זְכוֹר בְחֶסֶד מִשְׁמַר יְהוֹיָרִיב / חֲשׁוּר לָנוּ בְצֶדֶק עִם אֲבִימֶלֶךְ הֵרִיב

הצלעית האחרונה  אומרת כי בזכות צדקתו של יצחק שרב עם אבימלך יוריד לנו הקב"ה שפעת טל.
בשמיני עצרת יתפלא המבקר המאזין לשמוע באוזני רוחו את הפייטן החזן מפייט באוזני קהילתו: 'בַעֲלוֹת עַם לָחוֹג בְּשׁילּוּשׁ פְּעָמִים / לְהַר הַזֵּיתִים הֱיוֹתָם מְסֻויָּמִים... סַלְסְלוּ לְשׁוֹכֵן זְרוּתִים (=שמים) / בַּעֲלוֹתְכֶם לֵרָאוֹת בְּהַר הַזֵּיתִים'. עלייה לרגל להר הזיתים בחג הסוכות נהוגה הייתה בתקופת הגאונים, ומהתייחסותו של רבי פנחס למנהג זה למדנו כי קדום הוא, לפחות עד לתקופת הפיוט הקלאסי, היינו המאה השמינית. עוד ניתן ללמוד מתיאוריו כי ראו בעלייה זו מעין זכר למקדש ותחליף לעלייה להר הבית. בעזרת פיוטיו של רבי פנחס נוכל להשתתף עם בני הקהילה בסעודת ראש חודש, לחגוג  עמהם שמחת נישואין הן בשבת והן בסעודת חתנים. עוד הרבה נוכל ללמוד מפיוטי רבי פנחס על מהלך השנה היהודית בקהילות ארץ ישראל, על מנהגים המיוחדים להן ועל מנהגי התפילה העולים מהקשרי הפיוטים, מדרשים שלא נודעו לנו עד כה, לשונות ומשמעים מחודשים, הלכות ומנהגים עתיקים ועולם רוחני עצום מקיף של חכמי ארץ ישראל. אכן, מצב פיוטי הגניזה אינו מאפשר לבנות בניין שלם ומקיף הכול, כפי שהמחיש זולאי במשל שנשא על הכרך שחרב ברעידת האדמה. הרבה אבנים חסרות, חלק נכבד מן הפיוטים לא הגיע לידינו, ואפשר שדווקא בהם טמונות תשובות לשאלות המסקרנות ביותר. אין ספק, כל המתעניין בארץ ישראל ובתולדותיה אינו יכול להעלים עיניו מן הפיוט הארץ ישראלי, אך חובה מיוחדת ללמוד  ולהכיר את שירת רבי פנחס לפרטיה. הפיוט הקדם קלאסי והקלאסי נתפתח ונוצר במשך כחמש מאות שנה וכפי שראינו הוא מגוון מאוד בכותביו, במאפייניו, בצורותיו, בסוגותיו ואף בלשונותיו. נמנה כמה מן המאפיינים המרכזיים של הפיוט הקלאסי:
א. הלשון הפייטנית המיוחדת, האוהבת יצירתיות ותחדישי לשון, כך למשל, 'תֶשֶׁר' תמורת 'תשורה', 'אַהַב' תמורת 'אהבה', ואפילו 'תְּמוּר' תמורת 'תמורה', וכך גם בתחום הפועל - 'נָם' במקום 'נאם', 'צָג' במקום 'הציג', 'סָע' במקום 'נסע' ועוד.
ב. שיטת הכינויים שתיארנו בתחנה הקודמת מתקיימת ומתפתחת בהרחבה רבה גם בפיוט הקלאסי: 'זְרוּתִים' הם השמים שעליהם נאמר 'ושמים בזרת תכן' (ישעיהו מ, יב); 'דּוֹק' עוד כינוי לשמים, על פי הפסוק הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם' (ישעיהו מ, כב); 'שחקים' אף הם שם נרדף לשמים, וכנגדם יצרו הפייטנים את הכינוי 'אֲרָקִים' לציין את העולם, האדמה, הארצות, זאת על פי ירמיהו י, יא: אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ...', המילה 'אַרְקָא' הארמית הייתה בסיס למילה 'אֶרֶק' העברית וממנה הריבוי 'ארקים' 'ארצות' (אגב, גם העברית החדשה נזקקה לשורש 'ארק' במילה 'הארקה' המציינת חיבור החשמל לקרקע).
ג. הפיוט הקלאסי סובב סביב שתי מערכות פיוט רחבות ומקיפות: פיוטי הקרובה למיניהן, סביב תפילת העמידה; פיוטי היוצר סביב ברכות קריאת שמע. בין כך ובין כך הכותב כתב יצירתו במערכות שלמות ולא בחלקים או פיוטים בודדים מן המערכת.
ד. מערכות הפיוטים היו משולבות ומחוברות בתפילה, ורק פיוטים יוצאים מן הכלל לא שימשו בבית הכנסת ובתפילה. הפיוטים הקלאסיים וקודמיהם משקפים גם את מסגרות התפילה, ומאחר שתפילתם הייתה כמנהג ארץ ישראל של אותם ימים משקף הפיוט את מנהגי התפילה הקדומים בארץ ישראל ואת המנהג הארץ ישראלי הקדום.
ה.עיקרי מקורותיו של הפיוט הקלאסי הם המדרש והאגדה. אגדות חז"ל ודבריהם הם החומרים שאותם פייטו הפייטנים, שהיו קרובים לתקופה של יצירת המדרש. הפיוטים מפייטים את ענייני הקריאה בתורה ואת ענייני דיומא במעודי ישראל על פי תיאוריהם, אגדותיהם ומדרשיהם של חכמי המדרש והתלמוד. מעט מאוד יש בפיוט מהתבוננותם וראייתם של הפייטנים עצמם.