הפיוט המזרחי המאוחר

תחנה שלישית: הפיוט המזרחי המאוחר
שתי התחנות הקודמות  עמדו בתחומיה של ארץ ישראל, ופייטניהן יצרו ופעלו על פי המנהג הארץ ישראלי והיו חלק מן המתרחש בארץ ישראל, שחורבנה ומצבה עמד לנגד עיניהם; אמת, העולם והשקפות החיים שהציגו היו באמצעות ספרות חז"ל, האגדה והמדרש, ברם יש לתת את הדעת כי הפייטנים קרובים היו לתקופת המדרש, וכי נסיבות החיים דומות היו. מבין השיטין יש שעולה תמונה, אמירה או מנהג בן זמנו של הפייטן. בכל אלה מרכז החיים והיצירה הוא בארץ ישראל.
בתחנה השלישית  פורץ הפיוט אל מחוץ לארץ ישראל, ומצמיח את ראשיתם של המרכזים במזרח, ובעיקר במצרים ובבל. תוך כדי התפתחותה של תחנה זו אנו עדים להתפשטות הפיוט ולבניית מרכזים חדשים באירופה ובצפון אפריקה, כל מרכז וכיוונו, כל מרכז וייחודו. מצד מאפייניה ממשיכה תחנה זו את המגמות שראינו בפיוט הקלאסי ובמקרים מסוימים מתגברת מגמת החידתיות של הלשון הפייטנית הקשה. כמה מן הפייטנים של תקופה זו כבר אינם משתדלים לעבד את דברי חז"ל למתכונת פייטנית, והם מצטטים ביטויים, צירופים ומשפטים שלמים מתוך דברי המדרש, כולל המילים הלטיניות והיווניות שצוטטו במדרש. הפייטן המרכזי בתחנה זו הוא רבי סעדיה גאון, שהקים אסכולה פייטנית מיוחדת, שזכתה לממשיכים רבים. כאמור, הפיוט המזרחי המאוחר הולך בעקבי הפיוט שקדם לו ומקצין את מאפייניו. עם זה חידש רבי סעדיה גאון עיקרון מרכזי, והוא ההתחברות העקרונית ללשון המקרא - חידושי הלשון והצורה הם מתוך מאגר צורות הלשון שבמקרא. הרצון להפיח חיי יצירה בלשון המקרא מביא את האסכולה הסעדיאנית להעדיף את הצורות הנדירות והיחידאיות שבמקרא ולגוון ככל האפשר בדרכי התצורה, כך למשל מילת 'טוטפות' המופיעה במקרא ברבים בלבד וצורת היחיד שלה היא 'טוטפת', מובאת אצל רס"ג בצורה 'טוטף' בזכר דווקא. ממורשתו של רס"ג נכנסו למחזור הספרדי והתימני כמה מן הפיוטים שכתב להושענות, אותם פיוטים מיוחדים לחג הסוכות הנאמרים תוך כדי הקפות התיבה. רב האיי גאון (939-1038), שהיה אחרון לגאונים, השאיר לנו כמה קטעי שיר למועדים, סליחות וקינות, ובפיוטיו אנו מוצאים לראשונה את השפעתו של הפיוט הספרדי. יצירתו הידועה והנפוצה ביותר היא הפיוט "שמע קולי" המצוי במחזורי התפילה הספרדיים, הפותחים אתו עד היום את תפילת הערבית בליל יום הכיפורים, טרם פתיחת ההיכל ואמירת 'כל נדרי': שְׁמַע קוֹלִי אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹלוֹת / וְהָאֵל הַמְקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת... // עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים / וְשָׂא חֶטְאוֹ מְקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת'. מאותה תקופה בערך ידוע לנו על משפחת אלברדאני - משפחת חזנים ופייטנים בהם היו שלשה ואולי אף ארבעה דורות של פייטנים. מן הגניזה הגיעו לידינו קרוב לשלוש מאות פיוטים מסוגים שונים של ר' יוסף אלברדאני, שרב האיי גאון מכנה אותו באחת מאגרותיו 'החזן הגדול'. ר' יוסף היה חזן בבית הכנסת הגדול של בגדד והמשיך את המסורת של החזן המחבר את פיוטיו ושר אותם, נוסף על פיוטים של פייטנים אחרים, בדרך כלל קדומים יותר. בגניזה נתגלו גם פיוטים של אביו. זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו עברו במסורת, אם במשפחות ואם בקבוצות, פיוטים וניגונים - ר' יוסף היה שר פיוטים קדומים שעברו במסורת עד אליו ובניו וצאצאיו המשיכו אחריו. בערך באותו זמן פעלו בבבל גם פייטנים נוספים. ביניהם אנו מוצאים את ר' נחמיה בן שלמה בר הימן הנשיא, ששמו מלמד על מוצאו ממשפחת ראשי הגולה. ר' נחמיה, שהושפע מרב סעדיה גאון, היה אף הוא חדשן בפיוטיו. אבל שלא כמו רס"ג, שלא השתמש מעולם בנושאים שמקורם אינו בדברי חז"ל, ר' נחמיה משתמש ברעיונות שמקורותיהם מחוץ לעולם המחשבה של חז"ל. כך למשל הוא משלב בפיוטיו במושגים מתחום הקוסמוגניה - מבנה העולמות.