הפיוט והשירה העברית בבבל

תחנה י"ג: השירה העברית בבבל
מראשית המאה ה-18 מתחילה תקופת פריחה ושגשוג בחיי הרוח וביצירה הספרותית בבבל. כהונתו של ר' צדקה ב"ר סעדיה חוצין כראש רבני בגדד בשנים 1743-1773 מסמנת את תחילתה של תקופה זו. באותה תקופה חוברו עשרות ספרים מסוגים שונים - הלכה, אגדה, דרושים, קבלה - לצד יצירה שירית ענפה ופורה שבה ניכרת השפעתם של משוררי ספרד ור' ישראל נג'ארה. השפעתו של ר"י נג'ארה ניכרת גם באימוץ לחנים זרים, לצד הלחנים הקדומים של השבחות העתיקות. בין החכמים והרבנים הגדולים של אותה תקופה ששיריהם נכנסו לקורפוס השירים הבבלי אנו מוצאים את ר' משה חוצין, שפיוטו הנפוץ והמפורסם ביותר הוא 'מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ', פיוט לחג הפסח שהפך ברבות השנים למעין "המנון" של גאולה במסורת יהודי בבל; את ר' צאלח מצליח, שהציפיה לגאולה שזורה בכל שיריו, מפיוטיו אשר כתב לשמחות בחיי היחיד כמו למשל פיוט לשמחת החתונה 'צוּר לְבָבִי שׁוֹכֵן עֲלִיָּה' ועד לפיוטים שנושאם המרכזי הוא הגלות והגאולה, כמו בפיוט 'צְבִי הַחֵן'; את בנו, ר' נסים מצליח, שבפיוטיו ניכרת הבקשה לגאולת היחיד והעם, כמו למשל בפיוט 'נָכוֹן לִבּוֹ', שבמרכזו חודש ניסן כזמן הגאולה הראשונה והעתידה ואת ר' עבדאללה חנין, שפיוטו הידוע ביותר הוא הפיוט לשבת 'עֻזִּי אֵלֶיךָ אֶשְׁמוֹרָה'. את פיוטו לחג השבועות, "עֵדוּת", הוא בונה מתוך המדרשים הרבים על מתן תורה ומשה רבנו.
בין חכמי הקבלה בבבל ששלחו ידם גם בכתיבת שירה אנו מוצאים את ר' ששון מרדכי, שפיוטו "שְׁעֵה בָּא בְּאֵימוֹת", אותו כתב על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא, נכנס לסדר התפילות של יהודי בבל, הנוהגים לשיר אותו בתפילת שחרית של כיפור, לפני קריאת התורה של פרשת "אחרי מות", שכשמה כן היא, פותחת במיתתם של שני בני אהרן; את ר' משה פתיה (שחיבר שיר המשך לשירו של ר' ישראל נג'ארה - יָעוּף חֲלוֹמִי); את בנו, ר' יהודה פתיה, שחיבר קינות על האמהות שהידועה שבהן היא 'זְכוּת רָחֵל' על רחל אמנו, וכמובן גדול רבני בבל בעת האחרונה - הרב יוסף חיים, הידוע בכינויו 'הבן איש חי', שידיו רב לו בהלכה באגדה ובקבלה, שלצד עשרות ספריו חיבר גם מאות פיוטים, מהם הגיעו לידינו כמה עשרות. בין הפיוטים הרבים שחיבר מצויים פיוטים רבים לשמחת תורה שאחדים מהם מושרים בפי כל עדות ישראל, כמו 'מִפִּי אֵל' ו'כִּירִי רָם'. לצידם של כל אותם חכמים מקובלים ופייטנים שהזכרנו, פעלו עוד עשרות משוררים ופייטנים שהותירו לנו מורשת של מאות פיוטים, רובם ללא לחן נלווה. חלק מפיוטים אלה שנתחברו במאות האחרונות מצוי בספרי השבחות של יהודי בבל, כמו למשל הפיוט לפורים 'עֵזֶר מִצָּרַי',  שחובר ע"י ר' עזרא בן ששון במחצית הראשונה של המאה ה-19, הפיוט 'שִׁיר הַשִּׁירִים בְּפִי יְשָׁרִים', שנתחבר ע"י ר' שמואל שאמי בתחילת המאה העשרים, הפיוט 'מַה נָּאווּ עֲלֵי', שחובר ע"י ר' שמעון ב"ר נסים וחבורת משוררים בראשית ימיה של המדינה. ר' שמעון ב"ר נסים עלה לארץ ונפטר בה בשנת תשי"ג (1953).
מבין העולים לארץ היו לא מעט אנשי רוח, פייטנים, משוררים וסופרים, שהגשימו חלום של דורות ועלו לארץ אבות. אולם המפגש עם הארץ ו'כור ההיתוך' לא היטיב עם היצירה הספרותית שלא מצאה את אפיקי הביטוי שלה.