הפיוט והשירה העברית בחאלב - צמיחת שירת הבקשות

תחנה י"ב: השירה העברית בחאלב - צמיחת שירת הבקשות
אין בידינו ידיעות ברורות לגבי היצירה הפואטית בחאלב לפני גירוש ספרד. חאלב נמנתה על המקומות החשובים, כמו קושטא, איזמיר ואדרניאנופול, שבהם התיישבו מגורשי ספרד. בחאלב לא השתלטו שפת הלדינו ותרבות הלדינו על התרבות המקומית כפי שקרה במקומות שונים ביוון, בתורכיה, ואף בצפון אפריקה ובארץ ישראל. ייתכן שהסיבות לכך הן מספרם הקטן יחסית של מגורשי ספרד שהגיעו לחאלב וחוזקה של קהילת ה"מוסתערבים", הקהילה החאלבית בעלת המסורת והשורשים העתיקים. בין מגורשי ספרד שהגיעו לחאלב היו תלמידי חכמים מובהקים שהקימו קהילה משלהם, אך השתתפו במוסדות הכלליים עם ה"מוסתערבים". בהדרגה נעשו הספרדים למשפיעים הרוחניים בחלב וחכמי העיר הבולטים יצאו מהם. המוסתערבים והספרדים התמזגו בהדרגה, אבל השוני ביניהם מבחינת התפילה, האירוסין ומנהגי החגים נותר בעינו. הקשרים בין יהודי חאלב לבין הישוב בארץ ישראל היו אמיצים, והשפעת מקובלי צפת הייתה נכרת מאוד בקהילה.
בהשפעת הקבלה נוצרו מסגרות חדשות, בעיקר תיקון חצות, שירת הבקשות וסעודות השבת והמועדים בהם שרו פיוטים חדשים ליריים ומלאי רגש. נוסף לכך, בעקבות השינויים החברתיים שחלו בקהילות היהודיות במזרח תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, התקרבו מגורשי ספרד לתרבות המקומית. השירה העממית והמוסיקה האמנותית שבסביבתם נעשו למקור השראה למשוררים ולמוסיקאים היהודים. האופי והסגנון החדש של השירה העברית תאמו את המציאות החברתית לאחר הגירוש ואת ערכיה הרוחניים והאסתטיים של היהדות במזרח. השירה הזו לא חששה מלקבל על עצמה את גישתה המקלה של השירה העממית על כל מרכיביה, תוך שהיא מתנערת מן הכתיבה על פי כלליה של השירה הערבית הקלאסית, שנתפסה בשעתה כמופת הראוי לחקותו כפי שהוא. כללים אלה התייחסו לרטוריקה, לשון, מבנה, חריזה ומשקל. לא היתה עוד הבחנה בין שירת חול לשירת קודש. השירה היתה כולה קודש על פי טיבה ותוכנה, שירה דתית מובהקת, העוסקת ביחס שבין אדם לאלוהים, ועוד יותר בין כנסת ישראל לאלוהיה ומעמדה בין האומות. כך נוצרה שירת הבקשות שנטלו בה חלק כל בני הקהילה, ולא רק הפייטנים ובני חוגם. בקשות אלו לא הוקראו או דוקלמו על פי כלליה של  שיטה לשונית שתכליתה להדגיש את המשקל הממושקל, אלא הושרו בנעימות שאולות מלחני הסביבה. בחאלב ספגו הפיוטים והבקשות יסודות מוסיקליים מהמוסיקה הערבית המקומית. תוך התבססות על המקאם הערבי התגבשה שירת הבקשות של יהודי חלב והפכה למסורת מוסיקלית מפותחת משלהם. מקובל על החוקרים וגם על אנשי הבקשות בירושלים שמקור הבקשות של יהודי חאלב הוא ספר "זמירות ישראל" של ר' ישראל נג'ארה, שהיה הראשון שסידר את שיריו לפי המקאם בו הושרו. שיטת מיון השירים של ר"י נג'ארה השפיעה על ארגון ספרי השירים שהוציאו אחריו פייטנים ומשוררים אשר היו גם הם מומחים בתחום המוסיקה. עיקרון המיון המוסיקלי המקובל במזרח – המקאם – הינחה מאז ועד ימינו את עריכת ספרי השירים בתורכיה, בסוריה וגם בירושלים. מבין פייטניה של חאלב נציין את הרב אברהם בן יצחק ענתבי  (1765–1858), ר' מרדכי לבטון (נפטר בשנת 1869), ר' יעקב עבאדי (לא ידוע), ר' מרדכי עבאדי (לפני 1862–1876) ור' רפאל ענתבי טבוש (1873?–1919). בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 כאשר קהילת חאלב החלה להתפרק ובני הקהילה החלו להגר לאמריקה או לעלות לישראל, הגיעו מחאלב לישראל עשרות ואף מאות תלמידי חכמים, רבנים ודיינים, נושאי המסורת החאלבית. הם הביאו עמם את מסורת השירה וכמובן את שירת הבקשות של חאלב, והבטיחו את המשכה במקום מגוריהם החדש. רוב החאלבים שהגיעו לישראל התיישבו בירושלים, ושם זכתה שירת הבקשות לפריחה ואף להתפתחות מחודשת.