הפיוט והשירה מראשית המאה העשרים ועד ימינו

תחנה אחרונה - השירה והפיוט מראשית המאה העשרים ועד ימינו
היצירה הפייטנית במאה העשרים זוכה להתפתחות ולמודעות בעקבות שתי תופעות: האחת - הופעתה של "חכמת ישראל" והעיתונות העברית; השנייה - עריכתם והדפסתם של קבצי פיוטים בקהילות שונות בעריכתם של בני הקהילה, ובהזדמנות זו כללו העורכים מפרי עטם שלהם או מיצירותיה של פייטנים בני דורם ובני קהילותיהם. במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים פועלים יוצרים המגלים התעניינות ומעורבות בנעשה בעולם היצירה היהודי הכללי, ובעיקר במה שמתחדש בעולמה של "חכמת ישראל", ראשיתם של מדעי היהדות. "חכמת ישראל" דאז גילתה התעניינות רבה בתפילה ובפיוט והקדישה תשומת לב מיוחדת לתרבות העברית בספרד ובעיקר לשירתה. מלומדים ותלמידי חכמים החלו לפרסם פיוטים ושירי חול והתחקו אחרי תולדותיהם של משוררים וגדולי התורה והחכמה בספרד. מחקרים  אלה התפרסמו בכתבי העת העבריים שהחלו להופיע החל מסוף המאה ה-18 וחלקם זכה לתפוצה בעלת משמעות. כתבים אלה הגיעו לקהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, ועשו רושם רב על המשכילים ותלמידי החכמים שם. מתוך כך החלו לעסוק בשירת ספרד ובשירה והפיוט שהתפתחו בקהילותיהם מתוך ראייה כוללת של הרקע ההיסטורי והחברתי ומתוך התייחסות מפורשת לפואטיקה ולענייני צורה ותבנית בשירה. כך פעל רבי יצחק בוכובזה (גאבס 1853-טריפולי 1930) שהיה מן הדמויות המעניינות ביהדות תוניסיה ולוב, נדד בעולם ובא בקשרים עם כלל חכמי ישראל. הוא עסק בלשון ובשיר על דרך מסורת ספרד והחליף שירי ויכוח חינניים עם רבי סלימאן מני, שליח חברון ששהה בתקופת שליחותו בתוניסיה. בדרך דומה הלך גם רבי יוסף כהן טנוג'י, סוחר בן תורה, ובעל הספר "שירת מרים" (תוניס תרפ"ד). עיקר חשיבותה של שירתו היא בעדות על המטען הרוחני-התרבותי של המשכיל העברי בצפון אפריקה באותו הדור. גם בדרך כתיבתו ההיסטורית בספרו הגדול על תולדות חכמי תוניסיה ניכרת היטב השפעת ההשכלה והישגי "חכמת ישראל" עד לימיו. אחרון המשוררים העבריים החשובים באלג'יריה הוא רבי יצחק מרעלי (1817-1952) (ריצ"ם), בן לאחת המשפחות העתיקות, הקרויה, כנראה, על שם העיר מוראל בספרד. תלמיד חכם מובהק, ובקי מאין כמוהו במקורות היהדות ובכלל מנהגי ישראל, משורר ובעל ידיעות מקיפות בכל הנוגע ליהדות אלג'יריה וחכמיה, ובמיוחד בתחום השירה. הניח אחריו שירים ופיוטים שונים, המשתלבים במסורת השירה של יהודי אלג'יריה, ומשקפים את מורשת שירת ספרד. אף כתב את שיריו במשקל היתדות והתנועות. בעירק פעל דוד צמח, שעוד מנעוריו גילה נטייה לשירת ספרד. הוא חיבר שירים בסגנון השירה הספרדית, חקר את שירת ימי הביניים ופרסם מאמרים אודותיה בכתבי עת שונים. דוד ילין כתב עליו  כי הוא "אחד מגדולי חכמי עמנו בשירת ספרד ובידיעת הספרות הערבית ושירתה". נוסף לשירים שחיבר לכבוד ביאליק, שוקן ודוד ילין, שהיו ידידיו, חיבר גם שירים לכבוד ירושלים, לכבוד נשיא המדינה  דאז (יצחק בן צבי) ולכבוד יום העצמאות. עלה לארץ בתש"ט ונפטר בה. צמח הוא אחד מאותם משוררים ופייטנים שכתיבתם הושפעה מהציונות ומהקמת המדינה. הכתיבה  "הציונית" היא תימה חשובה בכתיבה הפייטנית במאה העשרים, המשתלבת  בכתיבה הפייטנית לדורותיה בנושא הגלות והגאולה, לאמור לחלומות ולתפילות עד עתה  על מרכיביהן יש מעתה גם עניין נוסף מעשי יותר, והפיוט המסורתי נפגש במקצת עם השירה המוגדרת "חיבת ציון" שנכתבה באירופה והתפרסמה בכתבי העת העבריים שהגיעו למזרח. החפיפה הטבעית בין שירת הגלות והגאולה המסורתית למוטיבים של חיבת ציון וציונות, הופכת את הכתיבה הציונית להתפתחות בכיוון חדש. ברור  כי משורר בעל נטייה לציונות ירצה לבטא זאת בשירתו. שיר כמו "למולדת שובי רני" של אשר מזרחי הוא שילוב של מסורת וחידוש ובדומה לזה שיריו "הציוניים" של רבי פריג'ה זוארץ (בתוך "שאו זמרה" כמנהג יהודי לוב). את אשר מזרחי (יליד ירושלים), שפעל בתוניס בשנים שלפני קום מדינת ישראל ושנים אחדות אחר כך, ניתן לציין כאחרון המשוררים העבריים בתוניסיה. שירתו שיקפה את הישות המתחדשת של מדינה יהודית ואת הזיקה הציונית אליה. שירתו של מזרחי כבשה את קהל חובבי השירה המזרחית בארץ בעשרים השנים האחרונים ופיוטים משלו נכללו בקובצי הפיוטים החדשים הנדפסים לאחרונה, כגון 'למולדת שובי רוני' 'שירו בגילה אל גואלי' 'אנא בחסדך תרוממני' 'חביבי יה חביבי' (האחרון אף זכה לעיבוד כשיר חסידי !)
משורר אחר הוא ר' אהרן ששון שהיה מורה ידוע בבגדד ומראשי הפעילים הציוניים בה. בשנת תרצ"ו (1936) הצליח להימלט מבגדד ולעלות לארץ, בה נפטר בשנת תשכ"ב (1962). בשיריו בולטים הלאומיות והציונות. שיריו כתובים בזיקה מפורשת וכהד למשוררי ספרד, למשל השיר לו קרא: "מענה על ידידי השכחת לריה"ל" ושיר נוסף שלו שנכתב בהשפעת "לכה דודי" ופסוקי הגאולה. התופעה השנייה שהביאה  לפריחה ביצירה הפייטנית היא, כאמור, מלאכת העריכה של קובצי הפיוטים, כאשר העורכים כוללים מפיוטיהם ומפיוטי בני דורם בקובץ פיוטים המייצג את מנהג הקהילה. דוגמה בולטת לעניין  זה הוא הקובץ "שיר ידידות", הקובץ המרכזי בשירת הבקשות של יהודי מרוקו. הקובץ כולל כ-550 פיוטים, הערוכים על פי סדר פרשות השבוע משבת בראשית ועד שבת זכור. בהקדמה לקובץ מציינים העורכים, כי חלק מן ההכנסות יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים "שירי דודים" שחיבר רבי דוד קיים מעורכיו של  "שיר ידידות". קובץ זה מכיל קצידות לפרשות השבוע, שכתב רבי דוד קיים כנראה במיוחד לצורך שירת הבקשות, כדי לציין את ענייני הפרשה כחלק משירת הבקשות לשבת. בצד שירה מקראית זו כתב ר' דוד שירים  נוספים, מהם שירים ליריים רגישים ומהם שירים בעלי מגמה דידקטית, עם התחייה של "שירת הבקשות" במדינת ישראל כיום זכו הקצידות המרוקאיות בכלל ואלה של רבי דוד קיים בפרט לפופולריות רבה והן מבוצעות מפי טובי הפייטנים בארץ. פייטנם הגדול של שני הדורות האחרונים  במרוקו היה רבי דוד בוזגלו (1902-1975) ששמע שירתו הגיע למרחקים והיה נערץ בקרב חובבי המוסיקה, יהודים ומוסלמים כאחד. הוא טיפח את שירת הבקשות והעמיד שורה של תלמידים  ממשיכי דרך, השרים את שיריו ואת לחניו. רבי דוד לא הסתפק בזמרה אלא גם יצר שירים רבים על מסורת השירה העברית במרוקו. שיריו ניכרים היטב בלשונם העברית המיוחדת, בעזות הביטוי ובהיענות מירבית למוסיקה ולביצוע  המדויק של השיר. שיריו משקפים  בכלים של מסורת הפיוט את האירועים הגדולים בתקופת דור המדינה, בעיקר בולטים שיריו העוסקים במלחמת ששת הימים ובשחרור ירושלים, המלמדים על חוויה עזה ורושם בל יימחה שעשו המאורעות על המשורר. דרכי ההבעה ועיצוב השיר אצל רבי דוד מושפעים לא במעט  מהקצידות של רבי דוד קיים. מסורת שירת הבקשות נתעוררה לחיים חדשים בזכות רבי דוד ותלמידיו, ורישומים ראשונים ממנה ניכרים בזרמים שונים בזמר העברי בן ימינו. גם בקהילת יהודי חאלב (ארם צובא) שילבו העורכים של קבצי "שירת הבקשות" פיוטים שלהם ושל בני חוגם. א' סרוסי במאמרו החשוב  "ראשית שירת הבקשות בירושלים במאה הי"ט" מדגיש את חשיבותן של ההוצאות והמהדורות של שירת הבקשות החלבית וגלגוליהם בירושלים. כמעט בכל הוצאה מעין זו מצא העורך למכון לשלב מפיוטיו ומפיוטי בני חוגו. כיוון שהמאמר מזומן לקורא באתר נסתפק בדוגמה אחת, הקבצים "שירי זמרה" (ירושלים תרצ"ו) ו"שירי זמרה השלם עם ס' הבקשות לשבת" (ירושלים תשי"ג). בקובץ השני משולבים רבים משירי ר' רפאל ענתבי "טבוש"  וחבריו. קבצים אלו שימשו בסיס לקבצים מקיפים ובתוספות רבות. אחד המקיפים שבהם פותח בשירת הבקשות החלבית כסדרה ולאחריה הוספות רבות ובסך הכול קרוב לשש מאות פיוטים. זהו הקובץ "ספר שירה חדשה השלם" (יצא לאור בתשנ"ו בברוקלין). הקובץ כולל עשרות משיריהם של ר' רפאל ענתבי, ר' משה אשקר הכהן ואשר מזרחי.  קובץ זה ממחיש בצורה ברורה  את מרכזיותם של העורכים בברירה ובבחירה של השירים ובצד זה את הכנסת שירתם שלהם לצד שירים שכבר נתקבלו ובכך הם פועלים להתקבלות שירתם. כך נמצא כאן משיריהם של מנחם מוסטקי ושל האחים עמרם שעסקו בעריכת הקובץ. עלייתן לארץ של חלק  גדול מהקהילות היא נקודה משמעותית בהתפתחות הפיוט. משבר תרבותי עמוק והעדר הלגיטימציה בתרבות הישראלית לחלק גדול מהיצירה המסורתית יצרו  קושי משמעותי ביכולת לשמור על המשכיות וחיוניות בתרבות המסורתית בכלל. על פני השטח, כתיבת פיוטים חדשים במדינת ישראל כמעט ופוסקת. הכתיבה הרווחת ביותר בימינו היא כתיבה בסגנון הקרוי "פזמונים" - כתיבה שערכה הספרותי ירוד וספק אם נוכל לקרוא לה פיוט. הכוונה לחיבור מלים עבריות ללחנים של שירים ערביים פופולריים, מתוך מאמץ לשמר את המצלול של המלים המקוריות. ז'אנר כתיבה זה נשמר יחסית לאורך המאה ועד ימינו. חשוב להתבונן בנעשה בעולם הפיוט במאה ה-20 על רקע צמיחת השירה העברית החדשה. שאלת היחס בין שתי השירות מורכבת ומעלה שאלות רבות, הן בממד  התכני-רעיוני-צורני והן בממד  החברתי תרבותי. נדמה שמערכת היחסים מתפתחת גם היא לאורך המאה והקרבה והריחוק משמשים במקביל. על כך נשאף להרחיב במקום אחר.
מאמר זה נכתב על ידי אפרים חזן יליד ג'רבה, תוניסיה, פרופסור וראש החוג לספרות העברית וללשון העברית באוניברסיטת בר-אילן, מנהל המכון לשירת הקודש וחבר האקדמיה ללשון עברית. פורסם לראשונה בחוברת "מסע הקסם הפיוטי" בהוצאת קהילות שרות ובאתר הזמנה לפיוט. הפרקים על השירה בתימן, חאלב, תורכיה ובבל נכתבו על ידי חנה פתיה.