שלוחות הפיוט והשירה הספרדית

שלוחות השירה הספרדית
מרכזים אלה קרויים בפינו 'שלוחות השירה הספרדית', ובעקבות המגורשים הם מתפתחים בצפון אפריקה, בבלקן, בארץ ישראל ובמזרח, וכן בתימן, אשר לשם לא הגיעו מגורשי ספרד. שירה זו  בת ארבע מאות השנים האחרונות עומדת במרכזם של קבצי הפיוטים של קהילות ישראל, ולמעשה מתפתחת אסכולה שירית שונה מקודמותיה בכיווניה ובמאפייניה. נמנה כמה ממאפיינים אלה. על פי עקרונות הקבלה, שכבר נעשו חלק מן המנהג הנפוץ ולעתים אף כיוונו את ההלכה, הפיוטים כבר אינם מתוך התפילה עצמה ואינם משולבים בתוכה ממש, וממילא אינם נכתבים לשם תפילה או ברכה מסוימת, אלא להזדמנויות שונות, לשבתות ולימים טובים ולמאורע של שמחת הפרט: ברית מילה, בר מצוה, חתונה וכיוצא באלו. פתח חדש לכתיבת פיוטים ולאמירתם נוצר עם בניית המסגרת של שירת הבקשות, הנותנת מרחב ליצירה פתוחה ללא תלות במנהג או בתפילה כלשהי. המשוררים בתקופה זו כותבים את שיריהם כדי שיושרו ויזומרו, הם בוחרים מנגינה ידועה המוכרת לבני הקהילה, בדרך כלל מנגינה של שיר בשפה המדוברת במקום: בערבית או בשפה אחרת, ועל פי מנגינה זו הם כותבים את שירתם העברית. מורה הדרך לשיטה זו היה רבי ישראל נג'ארה, ועל פי דוגמתו נהגו במזרח אפריקה ובצפונה. עוד מאפיינות את שירת המאה השש עשרה פשטות ועממיות בצורות השירים. השירים נכתבים על פי המתכונת והדגם של המנגינה ובמשקל נוח ופשוט, שבו מספר שווה של הברות בכל טור מטורי השיר. אמנם עדיין כותבים גם במשקל הספרדי המסובך, אך הוא אינו עיקר. גם הלשון פשוטה יותר ועממית יותר מזו המשמשת בשירת ספרד. משוררי ספרד השתדלו לכתוב בעיקר בלשון המקרא. המשוררים שלנו מנצלים את כל הרבדים של הלשון העברית וכותבים גם בלשון המשנה וגם בלשונות מאוחרים יותר, בלשון המדרש ובלשון הספרות בימי הביניים וגם בארמית לניביה השונים. יש כאן המשך התרחקות מהשקפות הפואטיקה הטהרנית בענייני לשון, מגמה שהחלה בשירה הספרדית בסוף תקופתה. התחושה ממרחק הדורות הייתה כי כל שהוא עברית ראוי לכתוב בו דברי שיר, ובכלל זה הארמית שהיא לשון מלווה, ולעתים דומיננטית, במקורות העבריים. עוד מחדשת שירה זו חידושים בסוגי השירים ובתוכנם; כפי שנראה בהמשך, מצד התוכן ניכרת התמקדות רבה בנושא הגלות והגאולה. רוב רובה של שירה זו עוסק בנושאים לאומיים: בגלות ובמצוקותיה, בגאולה המתעכבת ובתקווה לגאולה כי תבוא ותחדש את תפארת העבר של עם ישראל. גם שירים שאינם עוסקים בנושא ממש, כגון שירי שבת ושירי חתונה, משלבים אותו בתוכם. ולא אלה בלבד אלא גם שירים בשבח הבורא ובתיאור גדולתו מבקשים בסופם כי הקב"ה יגאל את ישראל ויעלה אותם לארצם. כללו של דבר, זהו הנושא המרכזי אשר סביבו נעה שירת המאה השש עשרה, הן בשירים המיוחדים לנושא והן בשירים אחרים המשלבים אותו. בוודאי נובע הדבר מן התחושות המשיחיות שעלו בעם ישראל בעקבות גירוש ספרד ובעקבות הרעיון המשיחי והמקום הרב שהוקדש לו בכלל הספרות הקבלית ובעיקר ב'זוהר'. הקבלה עצמה היא נושא חשוב נוסף המאפיין את שירת המאה השש עשרה. מוטיבים ויסודות קבליים משתלבים בנושאים שונים ושירים מיוחדים נכתבים בנושאים קבליים מובהקים. גם נושא הגלות והגאולה משלב בתוכו הרבה מציורי הקבלה. שירה זו מצמיחה סוגים חדשים ומחדשת את פניהם של סוגי שיר ישנים.