ר' שלום שבזי

ר' שלום שבזי (1710 – 1619)
מַרי שלום שבזי נחשב כגדול חכמי ומשוררי יהדות תימן ודמות נערצת ביותר בקרב יהודי תימן בכל התקופות.  נולד בשנת שע"ט (1619) בכפר נגד אלוליד בחבל שרעב. בהמשך התגורר בשבז ומכאן שמו. שלום שבזי התייתם בגיל 15 ונאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר לפרנסת משפחתו. אריגת טליתות הייתה עיסוקו לצרכי מחיה, ותוך כך עסק בלימוד תורה: מקרא, ש"ס, מדרשים, פוסקים, קבלה והשכלה כללית. מַרי שבזי שלט ללא מיצרים בשלוש שפות: עברית, ערבית וארמית, כפי שעולה מכח היצירה שלו בחידושי לשון עבריים מקוריים ובשימושו במילים ארמיות וערביות נדירות ביותר. מרי שלום שבזי התמסר ללימודי הקבלה, ושיריו גדושים במוטיבים קבליים מובהקים, לדוגמה, השירים העוסקים במועדי השנה. הוא הרבה גם לשאול לשונות ומוטיבים מספרות חז"ל, ובמיוחד מספר ההלכה של הרמב"ם "סדרי המשנה וספרי החיבור/ המורים דרך ישרה לציבור". בהקשר זה יש לציין את מקומו המיוחד של הרמב"ם בעיני יהודי תימן, על פיו נהגו לפסוק הלכה. שירתו מושפעת מהרקע ההיסטורי של זמנו, תקופה של גזירות קשות ואכזריות ושמועות על שבתאי צבי ותקוות הקץ. מרי שלום שבזי היה עד לטראומה הגדולה מכולן ליהדות תימן, גלות מוזע בשנת 1679, בה הוכחדו שני שליש מיהודי תימן, וחלק גדול מחיבוריהם בהלכה הועלה באש. שירתו היא ביטוי נאמן להלכי הרוח של בני דורו, לסבלותיהם ולציפיותיהם לישועה. שירתו, שירת קודש העוסקת במוטיבים הבאים: כנסת ישראל, הקב"ה, תורה, גאולה, משיח ועולם הבא. שירי הגלות טבועים בחותם של גאווה בהשתייכות לעם היהודי, כאשר גם בגלותם, ישראל ממלאים ייעוד אלוהי. שירי הגאולה הם ליבה ונשמתה של שירתו, אהבת ציון, הכמיהה לגאולה ולמשיח. שירים רבים מוקדשים למאורעות לאומיים והיסטוריים של עם ישראל בעבר כמו תולדות האבות, יציאת מצריים, מתן תורה וכדומה. חלק משיריו עוסקים במוסר ותוכחה. לשונם, לשון חכמים פשוטה ופרוזאית, תכונה שקירבה את שיריו להמון העם. היקף יצירתו של מרי שבזי מדהים בשיעורו. הגדילה וכנראה הגזימה המסורת העממית שקבעה כי כתב כ חמישה-עשר אלפים שירים. חוקרים בני זמנינו מונים לפחות שמונה מאות כאשר עדיין מתגלים כתבי יד ובהם שירים לא נודעים. בנדודיו הגיע גם לצנעא שם למד תורה מפי חכמי העיר. באחד משיריו הוא מהלל את ישיבת חכמי צנעא. בין שיריו המוכרים מאוד, לא רק בקרב יוצאי תימן, נמנים הפיוטים:  "איילת חן בגלות תסמכני", "אהבת הדסה על לבבי", "אם ננעלו דלתי נדיבים ועוד רבים.