מושגים פואטיים בעולם הפיוט

אהבה
בדרך כלל פיוטי האהבה מתארים את אהבת אלוהים לכנסת ישראל, תוך שימוש במוטיבים ובצירופי לשון שמקורם בשיר השירים.    

אזהרה
 סוג  של פיוטים המונים ומתארים את תרי"ג המצוות שניתנו לבני ישראל. האזהרות נאמרות בתפילת מוסף של חג השבועות. שתי אזהרות שכתב רב סעדיה גאון נכללות בסידורו, ומהן הושפעו פייטני ספרד וכתבו על פיהן אזהרות משלהם.

אלגוריה
 יצירה המורכבת משני רובדי משמעות: הגלוי והסמוי. את המרכיבים השונים של הרובד הגלוי, המילולי, אין להבין כפשוטם, מאחר שהם באים לייצג, כמו במשוואה, מהויות, רעיונות ומושגים ספציפיים ברובד השני, המהווה את העיקר ובו מצויה המשמעות האמיתית של היצירה.
האלגוריה, הממחישה לשומע את הנאמר, ממלאת כמובן גם תפקיד ספרותי-אמנותי-אסתטי חשוב - היא נמנית עם האמצעים המייפים את היצירה.

אליטרציה
חזרה על אותה אות בראש כמה מילים סמוכות באותו טור.  האליטרציה היא חלק מקישוטי התבנית ומהווה תרומה לאיכות המצלולית של השיר.

אלפא בית
 כינוי לאקרוסטיכון שבו הטורים או המחרוזות באים לפי סדר הא"ב.

אקרוסטיכון
קישוט ספרותי, שבו האותיות שבכל טור או מחרוזת באות בסדר מכוון - לפי סדר אותיות הא"ב, או בסדר הפוך - מן הסוף  להתחלה (תשר"ק). באקרוסטיכון שמי סדר האותיות ערוך על פי שם המחבר, לפעמים בתוספת פרטים למיניהם, כגון שם משפחתו, אביו וכו'.
 
בית
טור של שיר שווה חרוז. הבית מתחלק לשתי צלעות - הצלע הראשונה קרויה דלת והשנייה סוגר. כאשר הצלע עצמה מחולקת לשני חלקים, מכונה כל אחד משני חלקי הצלע בשם צלעית.
הבית, על שתי צלעותיו, הדלת והסוגר, שקול באחד מסוגי המשקל הכמותי המקובלים, ובסוף הסוגר בא חרוז. בבית הראשון של השיר בא החרוז על פי רוב גם בסוף הדלת, לתפארת הפתיחה.
 
 
בקשה
שני סוגי פיוט:
 1. פרוזה פיוטית בסגנון נשגב, העוסקת בעניינים פילוסופיים מופשטים, כגון הבריאה, נשמת האדם, ללא סדר ומשקל פואטי.
 2. פיוט שעניינו תחינה ובקשת סליחה, שקול במשקל הכמותי ובתיו מסתיימים בחרוז מבריח. 
שני הסוגים אינם קשורים למסגרת שירת הבקשות, שצמחה מאוחר יותר.

גניזה
מקום מיוחד שהוקצה בבתי הכנסת להטמנת כתבי יד ישנים, משומשים, קרועים ובלויים, שנכתבו באותיות עבריות.

גניזת קהיר - הגדולה והחשובה בגניזות, נתגלתה בשנת 1896 בעליית הגג של בית הכנסת בקהיר העתיקה, וכוללת יצירות בתחום השירה, ובכללן פיוטים קדומים, שרבים מהם לא נודעו עד אז.

דו שיח
לצד פיוטים רבים, שבהם העם הוא הדובר היחיד, הפונה אל האל, ופיוטים מעטים בהם האל פונה אל העם, ישנם פיוטים לא-מעטים בצורת דיאלוגים בין העם ואלוהים.
 
דיוואן 
קובץ שירים של משורר.
 
דימוי
אחד מקישוטי השיר המרכזיים, המייפים את הנאמר ומשווים בין דבר כלשהו, שעליו מדובר בשיר, לבין דבר אחר, ידוע ומוכר יותר, כדי להמחיש ולהבליט  תכונה, פעולה, מצב, מראה, יחס וכו'.

האנשה
אחד האמצעים הראשים של האלגוריה, דרך ייחוס תכונות של בני אדם לחי, צומח ודומם ואף להוויות מופשטות, לרעיונות ולרגשות.
הפייטנים השתמשו בהאנשה לתיאור יחסי האל ועם ישראל, כחתן וכלה, אוהב ואהובתו, דוד ורעיה וכו'.
 
הושענות
סוג קדום של פיוטים הנאמרים בתפילת הבוקר של ימי חג הסוכות, במהלך הקפת המתפללים את בימת בית הכנסת כשבידיהם ארבעת המינים – לולב, אתרוג, הדס וערבה. בכל יום מימי החג נערכת הקפה אחת, ואילו ביום השביעי נערכות  שבע הקפות, ולפיכך יום זה נקרא הושענא רבה.

 
'הטיבו נגן'
קובץ השירים שחיבר רבי רפאל אדרעי. בשנת תשמ"ג יצאה מהדורה פקסימילית של כתב היד כפי שהוא בצירוף מבוא מאת י' שיטרית. עשרים ושבעה פיוטים ארוכים, קצידות לפרשות השבוע, שכתב רבי דוד קיים, כנראה במיוחד לצורך שירת הבקשות, כדי לציין את ענייני הפרשה כחלק משירת הבקשות לשבת.
הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות ממדרשי חז"ל ומן הפרשנות למקרא. קצידות אלה הן בעלות נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מרתקים.
 
הלל
אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. זהו שיר קצר בפרוזה מחורזת, שתוכנו ברכה שהמשתתפים משמיעים לבעל השמחה (חתן, נימול, בעל הבית), וכן מענה שבעל השמחה משמיע לאורחיו. התוכן כולל שבח לאלוהים. המלודיות של ההלל הן במנעד של טטרקורד.

הקבלה
הצבה זה מול זה של שני משפטים קצרים או יותר, החוזרים במילים שונות על אותו רעיון או עניין, או המנוגדים זה לזה, או המשלימים זה את זה. ההקבלה, נמנית עם העקרונות המבניים היסודיים של השירה המקראית, והיא משמשת להבהרת הנאמר, להבלטתו ולחיזוקו וגם לייפוי הנאמר ולקישוטו.

השאלה (מטפורה(
השוואה מובלעת, המושתתת על זיהוי מלא כביכול של דבר כלשהו, שעליו מדובר בשיר, עם דבר אחר, ידוע ומוכר יותר, השונה ממנו והמשתייך לקטגוריה אחרת, דווקא כדי להצביע על צד של דמיון ביניהם, להמחיש ולהבליט תכונה, התנהגות, פעולה, מצב, מראה, יחס וכו'. ההשאלה היא אחד מקישוטי השיר, המייפים את הנאמר בו.
 ההשוואה נעשית בלא שום שימוש במילת יחס כלשהי (ובכך ההשאלה נבדלת מן הדימוי), אבל לקורא ברור כי אין להבין את הנאמר כפשוטו באופן מילולי. לדוגמה, בבית "אני השר והשיר לי לעבד, אני כינור לכל שרים ונוגנים" (רשב"ג, "אני השר"), ברור לקורא כי המשורר אינו שר (ש' שמאלית) ואף לא כינור!

זאפה
אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. אלו הם שירים עממיים פשוטים, שבהם מלווים את החתן.

זייארה - שירי עליה לרגל
בשם זייארה מכונה מנהג העליה לרגל של יהודים מארצות המזרח השונות ובהן מרוקו ובבל לקברי צדיקים וגדולי תורה.  פיוטים רבים, לרוב שירים עממיים בשפה ערבית יהודית, חוברו לכבוד אותם צדיקים והושרו בזייארות.
 
 חזרה
עיקרון מבני-צורני הבא לידי ביטוי בחזרה על מרכיבים שונים של השיר, למשל של צלילים דוגמת חריזה, בחזרה על טור או טורים שלמים (רפרין).  החזרות למיניהן תורמות את חלקן למצלול ולמקצב של השיר, הן מקשטות ומייפות אותו ויש בהן כדי להדגיש את הנאמר, לחזקו ולהבליטו.

חידויה
 אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. אלו הם שירים פשוטים וקצרים המבוצעים בטקס החינה של החתן, לאחר שבע ברכות, בשעה שמלווים את החתן לביתו, ופותחים במלים: "אשירה לאהוב" או "אהוב מהר המור".

חריזה
הצבת מילים שונות, המסתיימות בצלילים שווים, בסוף טורי השיר. החריזה מקשטת את השיר ואף ממלאת בו תפקיד ארגוני.
במקרא ובתקופת הפיוט הקדם קלאסי אין שימוש מכוון בחרוזים. ראשיתה של החריזה בפיוט הקלאסי (תחילת המאה השישית בקירוב), ומאז ואילך נעשה בה שימוש קבוע. הופעת החרוז הטביעה את חותמה על התפתחות הפייטנות הקדומה ועל דפוסיה.
 
נורמות החריזה בשירה העברית השתנו מתקופה לתקופה. בשירת ספרד, החרוז הנורמטיבי, הראוי, הוא זה שיש בו שוויון צלילים למן העיצור שקודם לתנועה האחרונה של המילה ואילך (כגון סחר-מבחר). כלומר, נדרש שוויון צלילי מלא של ההברה האחרונה במילים החורזות.

יוצר
מערכת פיוטים שנתגבשה בתקופה הקדם ספרדית ונועדה לקשט בתפילת שחרית את הברכות שלפני, מסביב ואחרי קריאת שמע. מערכת היוצר כללה במקורה שבעה פיוטים, לכל אחד מהם היה נושא מוגדר ותבנית קבועה. בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים וכל אחד מן הפיוטים הפך לסוג נפרד העומד בפני עצמו. כמו כן מציין המונח "יוצר" (או "גוף היוצר") את הפיוט הראשון, הפותח את מערכת היוצר. בתבניתו הקלאסית מורכב היוצר ממחרוזות בעלות שלושה טורים, ובראשיהן אקרוסטיכון א"ב, ושמו של המחבר משולב במחרוזת מיוחדת הקוטעת את רצף הא"ב. בשירת ספרד בולט יוסף אבן אביתור ביוצרות הרבים שחיבר.

יתד
מונח המציין במשקל הכמותי הברה ארוכה, כלומר הברה המורכבת מעיצור המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה, או ו' בשורוק, ומהברה רגילה שבאה אחרי עיצור זה. היתד והתנועה (ראה הערך: תנועה) הן אבני הבניין של משקל היתדות והתנועות (הוא המשקל הכמותי), ובמגוון צירופיהן הן יוצרות את סוגי המשקל השונים.

כינוי 
שימוש בשם לוואי, תואר או תכונה מסוימת כדי לציין מישהו או משהו ידועים ומוכרים בלא לנקוב בשמם המפורש. הפייטנים השתמשו בכינויים למיניהם כדי לציין באמצעותם את אלוהים, עם ישראל ואויביו, דמויות ידועות מן המקרא, ארץ ישראל, בית המקדש, התורה ועוד כהנה וכהנה שמות עצם. דוגמה לשיר הכולל כינויים רבים הוא "ידיד נפש אב הרחמן".

ליטאניה 
שיר תפילה המוגדר על פי המבנה החוזר הפשוט שלו. רעיון מסוים מובע בו שוב ושוב באמצעות תבנית תחבירית קבועה החוזרת פעמים רבות, טור אחרי טור, תוך החלפת מילה אחת שבה או כמה מילים במילים נרדפות או במילים שמשמעותן דומה. לדוגמה:
"עננו אבינו עננו
עננו בוראנו עננו "וכו'.
עננו גואלנו עננו
משמעות המילה "ליטאניה" ביוונית היא תחנונים.
 
מאורה
מרכיב במערכת היוצר, אחרי האופן. שמה נגזר מברכת "יוצר המאורות" שלפני קריאת שמע של שחרית .
המאורות נתחברו בדרך כלל בצורות של שירי אזור ושירים מעין אזוריים. מתוארים בהן היחסים שבין אלוהים וכנסת ישראל ותקווה לגאולה. דוגמא: יהודה הלוי, "כימי הנעורים מי יתנני".

מחרוזת
סטרופה, צירוף של מספר טורים, המהווים יחד יחידה מלוכדת ונפרדת בשיר.  למן תקופת הפייטנות הקלאסית ואילך פיוטים רבים בנויים על יסוד צורות סטרופיות שונות. בשירת ספרד המחרוזת היא התבנית הבסיסית של שיר האזור ושל השיר המעין אזורי. המחרוזות סימטריות זו לזו בהיקפן (כלומר, במספר הטורים שבכל אחת מהן), במשקלן ובדרך חריזתן (אם כי החרוז עצמו משתנה ממחרוזת למחרוזת). מספר המחרוזות שבשיר ומספר הטורים שבכל מחרוזת נקבעים על ידי הפייטן לפי צרכיו. וראה ביתר הרחבה על מבנה המחרוזת בערכים שיר אזור ושיר מעין אזורי. אמנם בשירה המודרנית משמש המונח "בית" במשמעות של מחרוזת, אבל בהקשר של שירת ימי הביניים יש להימנע מלהשתמש במונח "בית" במשמעות זו מאחר שהוא משמש בה לציון טור בשיר שווה חרוז.

מטרוז
שירת המטרוז – שירים דו-לשוניים, שנכתבו בצפון-אפריקה בעברית ובערבית. מטרוז בערבית פירושו 'רקמה', ואכן, השירים רוקמים מפגש בין השפות, שהיו מדוברות ע"י המשכילים היהודיים.
השילוב בין רכיבים עבריים ומלים עבריות בשיר ערבי נתון יצר אפקט סגנוני-ספרותי מיוחד, כפי שניכר בפיוטים "ארגב יא-לעלאלי", "יגדל שם" ועוד.

מי כמוך 
המרכיב השישי במערכת היוצר. מקומו בברכת הגאולה, שנאמרת אחרי קריאת שמע של שחרית, בין שני הפסוקים משירת הים: "מי כמוכה באלים ה'"(שמות טו, יא) ו"ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו,יח). שמו נגזר מתחילת הפסוק הראשון, שאחריו הוא נאמר. 
בשירת ספרד זכה לפיתוח ולהרחבה, המקיפה מחרוזות בנות ארבעה טורים בלתי שקולים, שחריזתם מעין אזורית. מתוארות בו קורות העולם למן בריאתו ותולדות עם ישראל עד ליציאת מצרים וקריעת ים סוף. רבים מפייטני ספרד ומרכזים שהושפעו מהאסכולה הספרדית, חיברו פיוטים מסוג זה.

משל
 1. פתגם, משפט קצר וקולע, הממצה חוכמת חיים, לקח ומוסר השכל. ספר משלי הוא דוגמה מובהקת לסוג זה של משל.
 2. שיר או סיפור קצר, שבסופו מוסר השכל ויש בו שני רובדי משמעות, גלוי וסמוי.  בספרו של משה אבן עזרא על תורת השיר, שתורגם לעברית בשם "שירת ישראל", משמש המונח משל במשמעות הרבה יותר רחבה, והוא מציין את הלשון הציורית בכללותה, כגון דימויים, השאלות וכו'.

משקל הברתי-דיקדוקי
 שיטת שקילה המבוססת על מספר הברות שווה בכל טורי השיר. בשיטה זו ההברה נתפסת במשמעה הדקדוקי, ומכאן נובע שמה של השיטה. השווא הנע והתנועות החטופות מובלעים בקריאה ואינם נספרים. כלומר, אין בשיטה זו שום הבחנה בין הברות ארוכות לקצרות, בניגוד למשקל הכמותי, המושתת על הבחנה זו. שיטה זו נוצרה בספרד, כנראה במקביל לשיטה הכמותית, והיא משמשת בעיקר בשירי קודש, ובמיוחד בשירים סטרופיים. השקילה בשיטה זו היתה נוחה וקלה יותר מן השקילה הכמותית, ואיפשרה למשוררים לנסח את דבריהם בלשון קולחת ובלא עיוותי תחביר.

משקל הברתי-פונטי
שיטת שקילה המבוססת על מספר הברות שווה בכל טורי השיר, אלא שבניגוד למשקל ההברתי-דקדוקי, הרי לפי שיטה זו גם השוואים הנעים, התנועות החטופות וגם ו' החיבור בשורוק נחשבים להברות, ולכן אין להבליען אלא יש להגות אותן ולמנות אותן במספר ההברות שבכל טור. להברות אלו אין שום תבנית - הן מופיעות בטורי השיר בלא שום סדר וגם מספרן אינו קבוע. שיטה זו מופיעה לראשונה במאה הארבע עשרה בפרובנס ובמזרח, ובמאה החמש עשרה היא נקלטת גם בשירת החול העברית באיטליה.

משקל כמותי
משקל היתדות והתנועות. שיטת שקילה בשירת ספרד המבוססת על הבחנה בין הברות ארוכות להברות קצרות. ההברה הארוכה מורכבת מעיצור המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה או מו' בשורוק ומהברה רגילה הבאה אחרי עיצור זה. ההברה הארוכה נקראת יתד (ראה הערך: יתד).
 ההברה הקצרה היא הברה רגילה (בין שהיא מנוקדת בתנועה גדולה או קטנה), שלפניה לא בא עיצור המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה או ו' בשורוק. ההברה הקצרה נקראת תנועה. הצירוף של שתיים או שלוש יתדות ותנועות (או רק תנועות) בסדר קבוע מהווה עמוד (נקרא גם רגל). בכל טור יש מספר עמודים, השווים זה לזה, או שונים זה מזה, במספר ההברות שבהם, בסוגן ובסדרן. צירוף עמודים אלה ברצף הטור יוצר תבנית מקצבית, שהיא המשקל. מקורו של המשקל הכמותי בשירה הערבית, ואכן בשפה הערבית יש הבחנה בין הברות קצרות לארוכות. עקרונותיו של משקל זה הותאמו לשפה העברית על ידי המשורר דונש בן לברט באמצע המאה העשירית.  שירי החול בספרד שקולים במשקל הכמותי לסוגיו (כגון המרובה, המרנין, השלם, המהיר, המתקרב, הארוך, המתפשט ועוד), וגם חלק לא מבוטל משירת הקודש שקול במשקל זה.

נשיד
אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן, הבנוי לפי עקרונות הקצידה הערבית הקלאסית. הוא בעל חרוז מבריח והטורים בו מתחלקים לשני חלקים: דלת וסוגר. הנשיד כתוב בלשון הקודש ואופיו כבד הן מבחינת תכניו והן מבחינת דרך הביצוע האיטית והחגיגית שלו, הכוללת שירת מענה של סולן מול קבוצה. אופי הלחנים - שלו ומסולסל.

נשמת
סוג פיוט קצר, פשוט ובלתי שקול, שנוצר בספרד על ידי יוסף אבן אביתור ונועד לשמש כפתיחה לתפילת "נשמת כל חי" בשבתות ובחגים (יש להבחין בינו לבין רשות לנשמת). ה"נשמת" מורכב בדרך כלל ממחרוזות תלת טוריות הפותחות במילה "נשמת" ומסתיימות בסיומות מקראיות. עניינם של פיוטי "נשמת" - דברי שבח לבני ישראל שנשמתם מתפללת לפני האל ומהללת אותו. בעקבות אבן אביתור הלכו פייטני ספרד וחיברו אף הם פיוטים מסוג זה, והסוג נקלט ונתקבל גם מחוץ לספרד. לדוגמה, "נשמת" של אבן אביתור לשבועות, "נשמת ידידים הנחלת להם חכמה".

סיומת מקראית
חלק מפסוק מקראי המהווה את הטור האחרון של כל מחרוזת בפיוט הכתוב בצורת שיר סטרופי, ונמנית עם הקישוטים התבניתיים של השיר. בפיוט הספרדי נתנה לעתים משמעות שונה לפסוק מזו שבמקורו המקראי.

סליחה/סליחות
שיר קודש המיועד לימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור ועשרת ימי התשובה שביניהם) וללילות אלול הקודמים להם, ועניינו וידוי על חטאים, בקשת ישועה וסליחה על עוונות, תוכחה ותביעה לתשובה, תלונה, קינה וכו'. ראשיתן של הסליחות עוד בתקופת הפיוט הקדם קלאסי בארץ ישראל. בתקופת ספרד זכו  לפריחה גדולה מבחינה כמותית וצורנית. רוב הסליחות נכתבו בצורות מעין אזוריות, ואך מעטות מהן שקולות במשקל הכמותי. עם המשוררים שכתבו סליחות נמנים יוסף אבן אביתור (מחציית שנייה של המאה העשירית), יצחק אבן גיאת (1038-1089) ויהודה הלוי (1075-1141). הבולט שבהם הוא משה אבן עזרא (1055-1135/1140),שנודע בכינויו "הסלח".

פסיחה
 גלישה מעבר לחרוז שבסוף הטור לטור שאחריו. היה מקובל בעיקר בשירי האזור שנפוצו במיוחד לאחר תקופת שירת ספרד. 

צימוד
אחד מקישוטי השירה, לשון נופל על לשון. כלומר, שימוש במילים שצלילן זהה או דומה, אבל משמעותן שונה. כדי להשיג את האפקט המבוקש, חשוב שהמילים הללו יהיו סמוכות זו לזו. השימוש באמצעי ספרותי זה רווח כבר בתנ"ך ("וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.",ישעיה ה, ז).  מקובל להבחין בין סוגי הצימודים על פי מספר הצלילים החוזרים בהם: צימוד שלם,  צימוד מורכב, צימוד שונה כתיב, צימוד שונה, צימוד הפוך, צימוד נוסף, צימוד נפחת וצימוד.
במקרים רבים הצימודים למיניהם אינם רק קישוט צורני צלילי, אלא יש להם תפקיד גם בתחום המשמעות.
צנעה
צורת שירה פיוטית ערבית שמקורה בשיר האיזור (מוואשח). זוהי צורת השירה החשובה ביותר במוסיקה האנדלוסית ובנובא האנדלוסית. החוקרים סוברים כי הצ'נאעי המבוצעות כיום אינן אלא חלקים שנותרו מיצירה גדולה יותר. בדרך כלל הצ'נעה כוללת חמישה או שבעה טורים. הטור הבולט והחשוב בצ'נעה (הרביעי בצ'נעה של חמישה טורים, השישי בצ'נעה של שבעה טורים) נקרא "תג'טיה" (כיסוי) ויש בו שינוי מוסיקלי (שינוי מקצבי, שינוי מלודי, שינוי מודאלי).

קדושתא
מערכת פיוטים מורכבת, שנועדה להשתלב בעמידה של שבת או חג, אשר בה נאמרה קדושה (בחזרת הש"ץ והקהל על הברכה השלישית). ראשיתה בפייטנות הקדם קלאסית. הקדושתא בפייטנות הקלאסית מעטרת בחלקה הראשון את שתי הברכות הראשונות של העמידה ואת תחילת הברכה השלישית. שני חלקיה הבאים מכילים קטעי הרחבה. הקדושתות של מוספי ראש השנה ויום הכיפורים מעטרות גם את הברכה השלישית. קדושתות בתקופה זו נכתבו בין השאר בידי יניי, הדותה, שמעון בירבי מגס ואלעזר בירבי קיליר. פייטני ספרד לא הרבו לכתוב קדושתות. הקדושתות שכתבו נועדו בעיקר לחג ומיעוטן לשבת. הנוסח הספרדי של הקדושתות קצר יותר, והושמטו בו חלקים שנכללו באמצע הקדושתות שקדמו להן. עם כותבי הקדושתות בספרד נמנים יוסף אבן אביתור, שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי.

קינה 
פיוטים  המיוחדים למצבי אבל ביהדות, לשואות לאומיות דוגמת חורבן בית המקדש, גזירות ופורענויות ותוצאותיהן, ואף לאסונות פרטיים כבדים. ראשיתן של הקינות בפיוט הקדם קלאסי בארץ ישראל. בתקופה הקלאסית בולט אלעזר בירבי קליר שכתב עשרות קינות ועיצב מסגרות קבועות לקינה.  פייטני ספרד וצפון-אפריקה הוסיפו קינות רבות, במיוחד לתשעה באב.

קישוטים
אמצעים פואטיים (ספרותיים) שונים שהמשורר משתמש בהם כדי לייפות את השיר. סוג מרכזי של קישוטים הם ציורי הלשון למיניהם, כגון דימוי, מטפורה, מטונימיה, סינקדוכה, שאין להבין את הנאמר בהם פשוטו כמשמעו באופן מילולי, מאחר שכוונתם אחרת והנאמר בהם בא למעשה לייצג דבר אחר.
 
קציד 
אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. זהו שיר עממי בערבית מדוברת (תימנית), שתוכנו נלקח מהספרות העממית של הסביבה בתימן. הוא בעל אופי בידורי ומשעשע ועוסק בנושאים כמו: העין והלב, הרווק והנשוי, קפה וטבק ועוד.

קצידה  
שיר שנושאו הוא פרשת השבוע, המסיים את החלק האחרון של אירוע שירת הבקשות כמנהג יהודי מרוקו. הקצידה מעלה את סיפור פרשת השבוע בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות ממדרשי חז"ל ומן הפרשנות למקרא. כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית, שמקורה בשירה הערבית הג'אהילית הקדם-איסלאמית, בנויה משני חלקים: הפתיחה ועיקר השיר.

רמיזה  
מונח המציין אחד מקישוטי השיר, שעיקרו התייחסות קצרה של המשורר לדמויות, אירועים, מצבים, מקומות ופסוקים מן התנ"ך, והשימוש בה מושתת על ההנחה שהקורא מכיר את המקור המקראי הנרמז בשיר.

רפרין 
טור אחד או כמה טורים החוזרים כמות שהם, ללא שינוי, אחרי כל מחרוזת בפיוט. למן הפיוט הקלאסי הרפרינים נאמרים על ידי קהל המתפללים ומשמשים תגובה לדברי החזן, המשמיע באוזניו את הפיוט.
אמנם המונח "פזמון" משמש לפעמים כמילה נרדפת לרפרין, אבל אין הוא מוגבל למשמעות זו בלבד, והוא מציין גם עניינים אחרים, כגון קטעי שיר המשולבים בין מרכיבי הקדושתא, ולכן לענייננו עדיף השימוש במונח רפרין, שהוא חד-משמעי.

רשות
 פיוט קצר על פי רוב, שחודש בספרד ונאמר על ידי החזן לפני תפילות מסוימות, ובו הוא מבקש או כביכול נוטל רשות מן האל או הקהל להתפלל, ומכאן נגזר שמו של הפיוט.
 הרשויות נועדו להיאמר בשחרית של שבת וימי חג. אלו רשויות ל"ברוך שאמר והיה העולם" - לפני "פסוקי דזמרה",לנשמת - בראש תפילת "נשמת כל חי" שבסוף "פסוקי דזמרה", לקדיש שלפני "ברכו", ולפני תפילת "ברכו" עצמה - התפילה שנאמרת לפני ברכת יוצר (זו הברכה הראשונה משתי הברכות שלפני קריאת שמע של שחרית). עם זאת, משוררי ספרד חיברו גם פיוטי רשות שנועדו לשמש כפתיחה כללית לתפילת שחרית ולתפילות אחרות.

שבחות
 פיוטים במסורת יהודי בבל. במקורו מתייחס השם  לשבח לאל. רפרטואר השבחות מקיף את כל מעגל החיים והשנה. ניתן לזהות בו שלש שכבות עיקריות: קבוצת שירים של משוררי ספרד הגדולים, קבוצת שנייה ומשמעותית של שירי ר' ישראל נג'ארה וקבוצה שלישית מתקופת היצירה הפורה של 200 השנים האחרונות. הרפרטואר המשמעותי ביותר מקובץ ב- "שבחות לאשמורת הבוקר" (בדומה לבקשות), אשר נהוג לבצען מדי יום לפנות בוקר בבית הכנסת או בבית לפני התפילה.

שיבוץ
המונח "שיבוץ" מציין צירוף לשון, חלק מפסוק ואף פסוק שלם המשולב בשיר או בטקסט ספרותי אחר. על פי רוב השיבוץ לקוח מן המקרא, ולעתים רחוקות מקורו בתפילה ובספרות חז"ל. השיבוץ הוא אחד מקישוטי השיר.
הכרת המקור מסייעת לקורא לעמוד על מלוא משמעותו בהקשרו החדש.

שיר אזור
 סוג של שירים סטרופיים שנתחדש בספרד בעקבות השירה הערבית (מוושח). סוג זה נקבע על פי מבנהו ולא על פי נושאיו. השיר בנוי משלוש עד שש סטרופות (מחרוזות) ולפעמים אף יותר. כל סטרופה מורכבת מענף - בדרך כלל שלושה עד חמישה טורים, ומאזור (חגורה) שבא בסופה, ובו בדרך כלל טור אחד או שניים ולפעמים שלושה. שיר האזור שקול לפי השיטה הכמותית (יתד ותנועה), אבל במשקל מיוחד לכל שיר, ולא בתבניות המשקל הרגילות. המשקל של כל הענפים שווה בכל השיר, ואילו החריזה משתנה מענף לענף. לעומת זאת, כל האזורים באותו שיר שווים זה לזה לא רק במשקלם אלא גם בחריזתם. משקל הענפים והאזורים יכול להיות זהה, אך חריזת האזורים חייבת להיות שונה מחריזת הענפים. שירי האזור נועדו לשירה בציבור בליווי נגינה. נושאי השירים הם מיני שעשועים, יין, חשק, תהילה וכיוצא בזה. הם מופיעים לראשונה אצל שמואל הנגיד במחצית הראשונה של המאה העשירית. רשב"ג הנהיג את שירי האזור בשירת הקודש.

שיר מעין אזורי
שיר סטרופי הדומה במבנהו לשיר האזור, ומכאן נגזר שמו. נפוץ בפיוט הספרדי ובשלוחותיו. השיר מוגדר על פי מבנהו. הוא מורכב ממחרוזות סימטריות בהיקפן ובדרכי חריזתן. טוריה של כל מחרוזת חורזים זה עם זה בחרוז אחד או שניים, המתחלפים ממחרוזת למחרוזת. יוצאי דופן הם הטורים האחרונים של כל המחרוזות, שלהם חרוז אחד קבוע, השונה מחרוזי המחרוזות.  על פי רוב בראש השיר באה מחרוזת פתיחה, החורזת בחרוז הקבוע של השיר, וטורה האחרון הוא בדרך כלל סיומת מקראית, החוזרת ומופיעה כרפרין אחרי הטור האחרון של כל מחרוזת ומתחרז עמו.  הרפרין אפשר לקהל המתפללים, להצטרף אל החזן המשמיע את הפיוט, לענות לו בהשמעת הרפרין אחרי כל מחרוזת, וכך לחוות את התפילה, באופן משמעותי יותר. ראשיתה של תבנית שיר המעין אזורי מצויה בפיוטיו של רב סעדיה גאון, והמשך עיצובה וגיבושה בספרד בשירי יוסף אבן אביתור ויצחק אבן מר שאול. גם שמואל הנגיד תרם את חלקו לגיבוש התבנית, אך השיר המעין אזורי תפס מקום מרכזי בפיוט הספרדי בזכותו של שלמה אבן גבירול, שכתב פיוטים רבים בתבנית זו, וגם רבים מן הפיוטים שנכתבו אחריו מושתתים עליה. לדוגמה, הגאולה של שלמה אבן גבירול, "שנותינו ספו בדלות ובקלות", ופיוטו של יהודה הלוי, "מי כמוך עמוקות גולה".

שירה 
אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. מבנה השירה דומה לשירי האזור של שירת יהודי ספרד. סוגה זו מתאימה לליווי ריקודים. השירה מכילה טורים קצרים, חלופי חריזה, ומשקלים קלים, ובלשונה משולבות עברית, ערבית וארמית. בשירה פזמון חוזר (תוושיח), המושר בלחן שונה מיתר הטורים, ויש בו חילופי משקל ומקצב.

שרשור  
פתיחת טור או מחרוזת באותה מילה שבה הסתיימו הטור או המחרוזת שלפני כן. שם המונח נגזר מהמילה "שרשרת", שכן החזרה על אותה מילה יוצרת רצף בין הטורים או המחרוזות, והמילה החוזרת כמוה אפוא כחוליה בשרשרת.
השרשור הוא אחד מקישוטי התבנית הנפוצים בפייטנות הקלאסית. בשירת הקודש בספרד מיעטו הפייטנים להשתמש בו - הוא מופיע בעיקר ב"חטאנו" (אחד מסוגי הסליחה). בסדרי העבודה שנתחברו בספרד השרשור הוא בין המחרוזות.

תנועה
 מונח המציין במשקל הכמותי הברה קצרה, רגילה, בין שהיא מנוקדת בתנועה גדולה או קטנה, ומכל מקום לפניה לא בא עיצור כלשהו המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה או ו' בשורוק. התנועה מסומנת בקו מאוזן מעל ההברה. 
התנועה והיתד (ראה הערך: יתד) הן אבני הבניין של משקל היתדות והתנועות (הוא המשקל הכמותי), ובמגוון צירופיהן הן יוצרות את סוגי המשקלים השונים.