מבוא להבנת המוסיקה המזרחית / רוני איש-רן

המוסיקה - ארגון צלילים
על פי אחת הגישות ביהדות תפקידה של המוסיקה הוא לעשות סדר ברעש הממלא את העולם. הגדרה זו אכן לא רחוקה מההגדרה המדעית למוסיקה. העולם בו אנו חיים מלא בהמון קולות-רעשים (תופעות אקוסטיות) אשר אליהם אנו נחשפים יום-יום. קולות אלו נחלקים לשני סוגים עיקריים - רעש ומוסיקה, כאשר מוסיקה מוגדרת כרצף קולות המאורגן לצלילים ואילו כל קול אחר בלתי מאורגן נחשב לרעש. מאורגן פירושו: ניתן להגדרה ולמדידה פיסיקלית.
רעש אינו בהכרח תופעה בלתי נעימה לאוזן. ישנם קולות רבים בטבע אשר אינם נחשבים למוסיקה אך הם עדיין נעימים לאוזן ואף עשויים להיות גורם משפיע על נפשנו ומצב הרוח שלנו, כמו למשל קול מים זורמים, גלי הים, משב הרוח, תנועת העלים ברוח, קול רעם וכד', אך כל אלה אינם נכנסים תחת קטגוריה של מוסיקה בשל היותם בלתי מאורגנים, בלתי מדידים ובלתי ניתנים להגדרה פיסיקלית-אקוסטית. המוסיקה נבדלת אם כן משאר תופעות הקול בכך שהיא מאורגנת לצלילים. ארגון זה מתבצע באמצעות ארבעה פרמטרים עיקריים הניתנים למדידה ובאפשרותנו לשלוט בערכם המוחלט ואף לשנותו כראות עינינו:
א. גובה הצליל
ב. משך הצליל
ג. עצמת הצליל
ד. גוון הצליל

גובה הצליל
מחקרים רבים נעשו בתחום האקוסטיקה והמוסיקה. לאורך ההיסטוריה נכתבו וגובשו תיאוריות וגישות שונות העוסקות בהגדרת סולם הצלילים הבסיסי והצלילים והמרווחים המרכיבים אותו. במהלך מאה ומשהו השנים האחרונות, עם התפתחות הטכנולוגיה ובעקבותיה היווצרותם של קשרים בין אזורים שונים ותרבויות שונות בעולם, התגבשה גישה אוניברסלית אחת (הגישה המערבית) בנושא אשר מקובלת היום בכל התרבויות בעולם (למעט אולי בשבטים נידחים) - נקבע סולם מוסיקלי המורכב מסִדרה של שמונה צלילים עוקבים שביניהם שבעה מרווחים בערכים של טון או חצי טון בין אחד לשני. סולם זה הוא הסולם הבסיסי הנקרא "מז'ור" וממנו ניתן ליצור מספר רב של סולמות שונים בעלי רצף מרווחים שונה - זאת באמצעות שינוי הערכים המוחלטים של כל צליל-מדרגה בסולם, היינו הנמכה או הגבהה של צליל או מספר צלילים בסולם. הצלילים והמרווחים הללו מרכיבים למעשה באופן בסיסי את כל היצירה המוסיקלית בעבר ובהווה. שמונת הצלילים הבסיסיים קיבלו שמות אשר גם הם מקובלים היום ברוב התרבויות: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו, רה, מי, וחוזר חלילה.
במוסיקה המזרחית קיימים מרווחים נוספים נוסף על אלה הקיימים במערב: שלושת רבעי טון, וטון ורבע וטון.הסולם המוסיקלי המזרחי - המקאם, בדומה לזה המערבי, בנוי משמונה צלילים, אלא שהשימוש במרווחים הנוספים (רבעי הטונים) מאפשר יצירת סולמות שלא קיימים במערב ובאופן טבעי מגדיל את מספר הסולמות השימושיים.

משך הצליל
משך הצליל הוא הפונקציה המבטאת את תחושת הזמן במוסיקה והוא ערך הזמן המוחלט אשר לאורכו תימשך הופעתו של כל צליל בודד ביצירה. רמת ארגון נוספת במישור הזמן היא החלוקה של היצירה המוסיקלית ל"תיבות", כאשר כל תיבה תכיל מספר צלילים משתנה בעלי ערכי זמן משתנים אך באופן כזה שסך המשכים בכל התיבות יהיה זהה. לצורך כך ייחשבו גם משכי זמן ההפסקות (שקט). רמת ארגון זו היא היוצרת את תחושת הקצב והמקצב המוסיקליים.

עוצמת הצליל
פרמטר זה מתייחס לרמת העוצמה (ווליום) בה יופיעו כל צליל או סדרת צלילים ביצירה. גם כאן קיימת מעין סקאלת עוצמות בעלת דרגות שונות מן החלש מאד דרך הבינוני ועד לחזק ביותר, והשימוש בהן יוכתב בדרך כלל ע"י המלחין כחלק מהוראות הביצוע ליצירה. בשונה מפרמטרי גובה ומשך הצליל, כאן המבצע אינו נדרש לעמוד בערכים אבסולוטיים. השוני בין רמת עוצמה אחת לשניה הוא יחסי ויכול להשתנות במידת מה מביצוע לביצוע וממבצע למבצע. כך גם לגבי בחירת העוצמה המינימלית והמקסימלית בהן ישתמש המבצע, אם כי ביצוע המתקרב ביותר למה שהתכוון המלחין (במידה וניתן לבדוק זאת) ייחשב לביצוע טוב, הכל על פי רמת המוסיקליות והשליטה הטכנית של המבצע היחיד או התזמורת.

גוון
גוון הצליל הוא האופי המייחד את הקולות השונים הנקלטים באזנינו והוא משתנה לפי מקור הקול - דהיינו הכלי או החפץ ממנו אנו מפיקים אותו. כאשר מדובר במוסיקה מקור הקול מתייחס לכלי הנגינה השונים או לחילופין לקול האנושי (שירה). כלי הנגינה הרבים הקיימים בתרבויות שונות בעולם שונים זה מזה הן בצורתם החיצונית והן באיכויות הקול שניתן להפיק מהם. איכות - אופי הקול - המופק מכל כלי תלוי במספר גורמים:
א. החומרים מהם בנוי הכלי
ב. מדות הכלי - אורך, רוחב, עובי, קוטר
ג. אופן הפקת הקול – כלי הנגינה מתחלקים לארבע קבוצות על פי אופני הפקת הקול מהם: 1. פריטה; 2. נשיפה; 3. משיכה (בקשת); 4. הקשה. לגבי כלי מיתר ישנה חשיבות גם לחומר ממנו עשויים המיתרים, אורכם ועוביים. כך גם לגבי הקול האנושי המופק ממיתרי הקול אשר מידותיהם משתנות מאדם לאדם וכן חלקי גוף נוספים השותפים לפעולת הפקת הקול כמו שרעפת, ריאות וחלל הפה המשתנים בצורתם ובגודלם מאדם לאדם. כל המשתנים הללו הם אשר גורמים לכלים שונים להפיק קולות בעלי אופי שונה,התוצאה הקולית המתקבלת מכל אחד מהם נקראת בשם גוון. יש לציין כי מבין הפרמטרים שמנינו לעיל, גובה ומשך הצלילים הם אשר יוצרים את השלד המלודי של היצירה, דהיינו את המנגינה, ואילו העוצמה והגוון משפיעים יותר על אופייה ואופן ביצועה. אם לסכם את כל הנאמר בחלק זה לכדי הגדרה מתומצתת, הרי שניתן לומר באופן פשטני כי המלחין בבואו ליצור יצירה מוסיקלית, בוחר בסולם צלילים מתוך הסולמות הקיימים, עורך את צלילי הסולם בסדר הנשמע לו הגיוני ומרגש, קובע את משכיהם ועוצמתם ומחליט באלו כלים או קולות ברצונו שינוגנו.

המוסיקה כמאפיין תרבותי
מוסיקה נחשבת לאחד הגורמים המאפיינים תרבות - בדומה לגורמים נוספים כמו שפה, מסורת, מנהגים, לבוש ועוד, נחשבת המוסיקה למאפיין תרבותי מובהק. בבואנו לחקור תרבות, אחד האלמנטים אשר ייחקרו על מנת לעמוד על טיבה ואופייה של אותה תרבות יהיה המוסיקה שלה, שכן המוסיקה, מעבר להיותה רצף צלילים מאורגנים, מהווה מעין מַראָה לתרבות על כלל מאפייניה ותכונותיה. מכאן שכמספר התרבויות כך מספר הסגנונות המוסיקליים. המוסיקה, כמאפיין תרבותי,עשויה להצביע על צורות חשיבה, מידת שמרנות, רמת מפותחוּת ועוד, ומעבר לכך לחשוף עולם רגשי וחווייתי הן במישור האישי והן במישור הכללי לאומי, כאשר ה"התנהגות" המוסיקלית משקפת באופן מסוים את אופן הבעת הרגשות וצורות התנהגות נוספות המקובלים בדפוסי ההתנהגות של אותה חברה. הדרך הבסיסית השימושית ביותר להבעת רגשות בכל התרבויות היא השפה - הדיבור - ומבין כל מאפייני התרבות היא המאפיין המשתקף ביותר דרך המוסיקה שכן גם לאופן הדיבור יש את "המנגינה" שלו - האינטונציה - המשתנה משפה לשפה. המוסיקה כגורם חווייתי רגשי היא למעשה הרחבה של אינטונציית הדיבור, אשר בעזרת שימוש ב"תבניות" מאינטונציות הדיבור, הרחבתן והפיכתן לתבניות מוסיקליות (ע"י ארגון הצלילים), מצליחה להביע במשפט מוסיקלי קצר תחושות ורגשות בעוצמה כזו אשר לצורך הבעתן בדיבור צריך יהיה להשתמש במילים רבות שיתארגנו למשפטים שבסופו של דבר יתארגנו לכדי סיפור שלם. כל זאת כמובן בתנאי שהיוצר והמאזין שייכים לאותה תרבות ודוברים את אותה שפה מילולית וכתוצאה מכך גם את אותה שפה מוסיקלית. כל זאת מסביר כיצד למרות השימוש באותם חומרי גלם מוסיקליים במקומות שונים ובתרבויות שונות התוצאה הסופית המתקבלת היא עדיין שונה מאד ממקום למקום - שוני הנובע מן השוני התרבותי אשר בסופו של דבר מכתיב את השפה המוסיקלית הייחודית לכל אזור ותרבות.

המוסיקה המזרחית
המוסיקה המזרחית היא למעשה תרבות-על מוסיקלית הכוללת בתוכה מספר רב של תתי-סגנונות (קלאסית, עממית, דתית והחל מהמאה העשרים - גם קלה) אשר באופן בסיסי התפתחו כולם ממסורת מוסיקלית אחת גדולה שהכתיבה "חוקים" וצורות התנהגות מסוימות לגבי אופני השימוש במרכיבים המוסיקליים השונים. הכוונה בעיקר לשני המרכיבים הבסיסיים:  א. גובה-צליל - מרווחים וסולמות; ב. משך הצליל - מקצבים ותבניות ריתמיות. במרכיבים האחרים כמו עצמה, גוון, ז'אנרים, סגנון הבעה, באה לידי ביטוי הייחודיות של כל תת-תרבות מוסיקלית מקומית, וגם בתוכה חלות התפצלויות נוספות אשר מגוונות ומעשירות אותה.

התיחום הגיאוגרפי
הגרעין ממנו התפתחו התרבויות הקלאסיות במזרח הקרוב נוצר מאינטראקציה תרבותית בין הממלכה הפרסית לבין עמי חצי האי ערב. גיאוגרפית, ניתן לכלול מספר אזורים וארצות אשר התרבות המוסיקלית הבסיסית שלהם נשענת על אותה מסורת, הנגזרת מגבולותיה של הח'ליפות הערבית שבזמנה, כבר במאה התשיעית, הגיעה בה התרבות המוסיקלית לפסגות קלאסיות. האסכולות, או המסורות, שנוצרו הן פרסית-אזרית, ערבית, אנדלוסית (ארצות המגרב), טורקית ומרכז-אסיאתית. בתוך מסורות אלו קיימת חלוקה נוספת, כאשר כל ארץ מהווה אסכולת-בת מוסיקלית, ובארצות מסוימות, כגון טורקיה ומרוקו, ניתן אף למצוא גיוון ומספר רב של אסכולות-בת. נתון זה משתנה בהתאם לגודל אותה ארץ ולמידת הניתוק או ההיחשפות אשר הייתה קיימת בין האזורים השונים בתוך אותה ארץ ולעיתים אף בין ישוב לישוב באותו אזור.

מזרח ומערב
המוסיקה המזרחית נבדלת מהמוסיקה המערבית ומשאר התרבויות המוסיקליות הקיימות בעולם (מזרח רחוק ועוד) בשל מספר מאפיינים:
א. אינטונציה (היחסים בין הצלילים)
בעוד שברוב התרבויות בעולם הסולם המוסיקלי בנוי מסדרה של שמונה צלילים אשר ביניהם מרווחים של טון או חצי טון, במוסיקה המזרחית כאמור, קיים שימוש במרווחים של רבעי טונים, היינו שני מרווחים נוספים: שלושת רבעי טון וטון ורבע (כאשר במסורת הפרסית והטורקית נעשה לעתים שימוש במרווחים קטנים יותר של שמיניות טון), מה שבאופן טבעי יוצר את המאפיין הבא.
ב. ריבוי הסולמות (מקאמים)
מספר הסולמות אשר ניתן לגזור מסקאלת צלילים מסוימת הוא עניין סטטיסטי-מתמטי. הוא נגזר ממספר הווריאציות האפשריות להרכבה מסדרה של שמונה צלילים כאשר כל אחד מהם יכול להופיע במספר ערכים, דהיינו: בערכו האבסולוטי, מונמך בחצי טון, או מוגבה בחצי טון; ובמוסיקה המזרחית כאמור בעוד שני ערכים - מונמך או מוגבה ברבע טון, מה שמגדיל את מספר הווריאציות האפשרי. אם כי השימוש בכל מגוון הסולמות האפשרי באופן תיאורטי, אינו קיים באופן מעשי במוסיקה המערבית או המזרחית. אך עדיין, בעוד שבמוסיקה המערבית קיימים שבעה סולמות - "מודוסים" - עיקריים, ומתוכם שניים שימושיים ביותר (מז'ור ומינור), בתרבות המזרחית קיימים עשרות סולמות שימושיים (בתרבות הטורקית מדובר אף במאות), המשתנים מתרבות לתרבות ומתת-תרבות לתת-תרבות. גם המאפיין הרגשי המיוחס לחלק מהסולמות, היינו סולם "שמח", סולם "עצוב" וכדומה, משתנה בתרבויות השונות. מעניין לציין בהקשר זה תופעה אוניברסלית המשותפת לכל התרבויות הן בעולם המערבי והן במזרחי, והיא ההתייחסות לשני הסולמות מז'ור ומינור (עג'אם ונהוו'נד) כאל "שמח" ו"עצוב" (בהתאמה), עובדה המצביעה על כך שאצל רוב בני האדם בעולם, מאזורים שונים ומתרבויות שונות, צירוף מסוים של מרווחים טונאליים גורם להתעוררותו של רגש דומה - תופעה הדורשת מחקר בפני עצמו, ולא כאן המקום להרחיב. יש לציין כי המונחים מקאם וסולם שונים במשמעותם. הסולם המוסיקלי הנו אחד המרכיבים (אם כי מאד בסיסי) של המקאם. מאפיינים נוספים הם: גובה הסולם; התנהגות מלודית; מודולציות מקובלות; החיבור של כולם יחד הוא המגדיר את המקאם.
ג. הרמוניה מול קו מלודי
מאפיין נוסף הקשור לתופעת ריבוי הסולמות - ואולי אחד הגורמים לה - הוא אופן החשיבה המנחה ביצירת המוסיקה. כאן בא לידי ביטוי אחד ההבדלים המשמעותיים בין התרבות המוסיקלית המזרחית והמערבית. אחד האלמנטים המרכזיים ביצירה המוסיקלית המערבית שמשפיע במידה ניכרת על אופן התפתחותה הוא תופעת ההרמוניה - הופעתם בעת ובעונה אחת של מספר צלילים שונים. מחקרים וספרי תיאוריה רבים נכתבו על נושא ההרמוניה; רובם ככולם עסקו בהגדרות ההרמוניה האידיאלית, דהיינו מה "מותר" ומה "אסור", מה נכון ומה לא נכון מבחינת צירופם של מספר צלילים יחד באותה משבצת זמן. במהלך השנים הלכה ותפסה ההרמוניה מקום חשוב מאוד בתרבות המוסיקלית המערבית באופן כזה שיצירה מוסיקלית אינה שלמה בלעדיה, והיא אחד הפרמטרים העיקריים לפיו נמדדת "איכות היצירה" ומידת המורכבות, התחכום והמפותחות שלה. בתרבות המוסיקלית המזרחית תופעת ההרמוניה אינה קיימת כלל. האלמנט המרכזי באופן התפתחות היצירה המוסיקלית המזרחית הוא הקו המלודי - "המנגינה". בעוד שבמוסיקה המערבית מתפתחים במקביל לקו המלודי המרכזי מספר קוים נוספים הנחשבים כתומכים לקו המרכזי, הרי שבמוסיקה המזרחית קיים רק קו אחד וכל ההתרחשות וההתפתחות המוסיקלית מתבצעת דרכו. באופן טבעי קשה יותר לעניין ולגוון כאשר לרשותך פחות אמצעים (במקרה זה קוים מלודיים), אי לכך יצירת העניין והגוון המוסיקליים מתבצעת על ידי העשרת הקו המלודי הקיים באמצעים שונים כמו הגדלה של מספר הסולמות וניצולם, קישוט המלודיה בעזרת סלסולים והוספת צלילים שכנים לאלה המרכיבים את הלחן וביצוע אלתורים על המלודיה המולחנת.
ד.  אלתור
באופן הפוך לתופעת ההרמוניה, תופסת תופעת האלתור מקום מרכזי מאוד בתרבות המוסיקלית המזרחית וכמעט ולא קיימת בזו המערבית. האלתור במוסיקה המזרחית בא לידי ביטוי בשני אופנים:
1. כאלמנט מרכזי והכרחי בביצוע היצירה המולחנת, כמתואר לעיל - קישוט המלודיה באמצעות סלסולים, שינויים קלים בקו המלודי של היצירה וכד'.
2. כז'אנר  עצמאי (תאקסים, מוו'אל) בו הזמר או הנגן מאלתרים באופן חופשי (בדרך כלל סביב מקאם מסוים) ללא מחויבות ללחן מסוים, כאשר החופש הניתן למבצע אינו מוחלט והוא משתנה מתת-סגנון לתת-סגנון בהתאם למוסכמות ול"חוקים" הנהוגים בהם. במוסיקה המזרחית נבחן המבצע בין השאר ביכולת האלתור שלו, דרכה הוא מפגין שליטה בכלי או בקולו, את יכולת יישום הידע התיאורטי שלו באופן מעשי ובעיקר את רמת היצירתיות שלו. כל אלה יחד משפיעים בין השאר בסופו של דבר על רמת איכות הביצוע הכללי של היצירה. במוסיקה המערבית לעומת זאת, רמת המבצע נבחנת דווקא במידת יכולתו "להיצמד" ללחן הכתוב ולהשיג תוצאה סופית הקרובה ביותר לאופן בו התכוון המלחין שתישמע היצירה. משום כך מקבל המבצע המערבי בדף התווים הוראות ברורות הנוגעות לכל הפרמטרים המוסיקליים, מהצלילים דרך המקצב ועד לרמת העוצמה והגוון הנדרשים לכל חלק וחלק ביצירה. כמובן שאלתור כז'אנר עצמאי לא קיים כלל במוסיקה הקלאסית המערבית. תופעה נוספת הקשורה לאלתור ומאפיינת את הביצוע במוסיקה המזרחית היא ההטרופוניה: במוסיקה המזרחית, גם כאשר מספר נגנים או זמרים מנגנים או שרים יחד, בדרך כלל יבצע כל אחד וריאציה מעט שונה של הלחן. כולם מתייחסים לאותו לחן-קו מלודי, אך כל אחד רשאי לקשט אותו באופן הנראה לו, כל זאת כמובן במגבלות הכללים האסתטיים הנהוגים באותה תרבות מוסיקלית –על ידי כך נוצר קו מלודי עשיר ומפותח.
ה.  מקצב
בדומה לתופעת ריבוי הסולמות, גם בתחום הקצב מתאפיינת המוסיקה המזרחית במספר רב יחסית של מקצבים ותבניות רתמיות שימושיים. נוסף על השימוש במקצבים הנפוצים - הזוגי והמשולש - הנהוגים במוסיקה המערבית, קיימים עוד סוגי מקצבים רבים בעלי וריאציות שונות, כשהפרמטר המאפיין אותם ומבדיל מן התרבות המערבית הוא היותם בלתי זוגיים, כמו למשל מקצבים של שבע שמיניות, חמישה רבעים ובדומה לכך.
ו.  אסתטיקה
מושג זה מתייחס לאלמנטים מוסיקליים המתווספים לאלמנטים הבסיסיים שהוזכרו לעיל, ואשר אינם "מוכתבים" אלא מתבצעים באופן חופשי למדי ועשויים להשתנות מיצירה ליצירה ומביצוע לביצוע, בתנאי שיישמר האופי הייחודי לאותה תרבות או תת-תרבות.
1. קישוטיות 
באמנות המזרחית בכלל ובתוכה בתחום המוסיקה, הקישוט נחשב לחלק בלתי נפרד מאופן הביצוע, והוא יופיע לאורך היצירה בצורות ובמקומות שונים. חלקו בביצוע כה דומיננטי עד שלעיתים קשה להבחין בין הלחן הבסיסי לבין האלמנטים הקישוטיים המצטרפים אליו במהלך הביצוע.
2. אופי מלודי
התנועה המלודית במוסיקה המזרחית תעשה בדרך כלל "בצעדים קטנים", היינו מצליל אחד לצליל שכן (עליון או תחתון) או בתנועה אל שני צלילים שכנים."קפיצות" או דילוגים משמעותיים יופיעו מדי פעם, כתנועה חד פעמית, אשר פותחת יצירה או פרק/חלק ביצירה, או לחילופין באמצע פרק כאשר תפקידה להוביל למהלך המלודי הבא אשר שוב יתבצע בצעדים קטנים.
פרמטר נוסף המשפיע על האופי המלודי הוא רמת הדחיסות. מושג זה מתייחס למספר אירועים מוסיקליים המתרחשים בזמן נתון. בהשוואה למוסיקה מערבית, נחשבת המוסיקה המזרחית לדחוסה וצפופה מאוד (אירועים רבים מתרחשים בזמן קצר). דבר זה נובע מהצורך לחדש ולגוון במסגרת אותו "קו מלודי" יחיד המוביל את היצירה.

מסורת שבכתב מול מסורת שבעל פה
כתיבת מוסיקה בתווים לא הייתה נהוגה בארצות המזרח עד לראשית המאה העשרים. גם כיום, לאחר שהונהגה במזרח שיטת התיווי המערבית, מוסיקאים רבים עדיין אינם עושים בה שימוש ומשמרים את דרך הלימוד המסורתית - לימוד על פי שמיעה. כתיבת מוסיקה בתווים אפשרה בעולם המערבי שימור של יצירות מוסיקליות בנות מאות שנים. כאמור, בארצות המזרח עברה היצירה המוסיקלית בעל פה ממורה לתלמיד. מטבע הדברים, העברתה של יצירה לאורך דורות ונדידתה למקומות שונים כרוכה במעבר בין גורמי תיווך רבים. כל מורה מעביר הלאה את מה שקיבל ממורו ולעיתים באופן לא מדויק.היצירה מועברת על סמך זכרונו של המורה כאשר אליו מצטרפים בדרך כלל שינויים ותוספות אשר הוא כמבצע ערך ביצירה, באופן מודע או בלתי מודע במסגרת החופש הניתן לו על פי המוסכמות בתרבות המוסיקלית בה הוא פועל (כפי שמפורט בפרקים העוסקים בנושא האלתור והאסתטיקה). התוצאה הישירה של שיטה זו היא תופעת ריבוי הגרסאות. כפי שניתן לשמוע למשל באתר זה, כמעט ולא ניתן למצוא שני ביצועים זהים לחלוטין לאותו לחן (במסורות המזרחיות). לעיתים יתבטאו ההבדלים בתוספות קישוטיות בלבד, אולם ישנם מקרים בהם משתנה הקו המלודי - הלחן עצמו, באופן די משמעותי מביצוע לביצוע. השימוש בתווים חדר לתרבות המזרחית בעשורים האחרונים יותר ויותר. הדבר מאפשר דיוק בביצוע יצירות אשר נכתבו בתווים בזמן יצירתם ומקל על תהליך הלמידה שלהם. מאידך ישנם מוסיקאים אשר מבקרים את התופעה וטוענים כי השימוש בתווים פוגם באותנטיות הביצוע, כיוון שהנגינה על פי תווים מאלצת את המבצעים להיצמד לכתוב ופוגעת בחופש שלהם להביע את המנגינה על פי הרגשתם והבנתם אותה, כפי שמקובל במסורת המוסיקלית המזרחית לאורך הדורות. 

המקאם
המונח מקאם טומן בחובו מספר משמעויות: מקום, מיקום, שיטה. המקאם הוא השיטה המוסיקלית עליה מושתתת היצירה המוסיקלית המזרחית. מדובר במערכת הכוללת עשרות סולמות מוסיקליים בעלי מרווחים טונאליים שונים. הסולמות מחולקים למשפחות ולכל משפחה מאפיינים מלודיים-התנהגותיים וכן מאפיינים רגשיים ומיסטיים.
שיטת המקאם נהוגה בכל תרבויות המזרח הקרוב וכן במרכז אסיה ובצפון אפריקה בווריאציות שונות ובשמות שונים. השם מקאם הוא השם המקובל בארצות ערב. בתרבות הפרסית נקרא המקאם "דסטגא", בארצות מרכז אסיה "מוגאם" ובצפון אפריקה "נובה". גם שמות המקאמים משתנים לעיתים ממקום למקום וכן מאפייניהם המוסיקליים והרגשיים, אולם העיקרון הבסיסי נותר זהה בכל התרבויות.

סיכום
המוסיקה המזרחית, ככל מוסיקה, משקפת תרבות. תרבות הבאה לידי ביטוי מוסיקלי באמצעות המאפיינים הייחודיים לה, כפי שפורטו לעיל. מאמר זה ניסה לעמוד על המרכיבים הגורמים לה להישמע כפי שהיא נשמעת. הוא נכתב על דרך ההשוואה על מנת לאפשר לקורא להעמיד את הדברים מול תרבויות מוסיקליות אחרות שאולי מוכרות לו יותר, ועל ידי כך להבין טוב יותר את השונות המייחדת ומבדילה אותה מסגנונות מוסיקליים אחרים. יש לזכור עם זאת, כי מאמר תיאורטי, ברור ומקיף ככל שיהיה, עשוי לאפשר לכל היותר לדעת על תרבות בכלל ועל תרבות מוסיקלית בפרט. על מנת להיות מסוגל ליצור ולבצע את המוסיקה לא די בהכרת המרכיבים שלה, יש להבין את התרבות, דהיינו, לחוות את מכלול מרכיביה במישור ההתנהגותי והרגשי-החווייתי באופן כזה שכאשר ניגשים לביצוע, מיישמים את כל האמור לעיל באופן טבעי וספונטני.
מאמר זה נכתב על ידי רוני איש-רן, יליד ירושלים, חזן במסורת הספרדית-ירושלמית ושירת הבקשות החלבית ומוביל ב"קהילות שרות" את לימוד הפיוט והשירה במסורת זו. כן ריכז את תכנית ההכשרה לפייטנים ומנחים. הקים ומנהל מוזיקלית את אנסמבל שחרית. פורסם לראשונה בחוברת "מסע הקסם הפיוטי" בהוצאת קהילות שרות ובאתר הזמנה לפיוט.