"עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר" תהילים נ"ז , ט'
פסוק זה, המופיע פעמיים בספר תהילים מדבר על היכולת האנושית להתערב במעשה הבריאה דרך השמעת קול, על ידי דיבור ומוסיקה, הם הכלים שניתנו לאדם לבדו מכל הברואים. בכוח השירה להעיר שחר, לצאת מחשכת הלילה דרך השחר אל אור היום המלא ובדרך זו, בקולנו האנושי להעיר את עצמנו מן השינה הפיזית והרוחנית ולבוא להתחלה חדשה. אני רוצה לדבר כאן על הזמן, שקשור בקשר בל יינתק לתפילה ובעיקר על הזמן המיוחד שבו מתרחשת שירת הבקשות שאנחנו מקיימים כאן, גם בראשית הקיץ, תופעה מופלאה שזכיתי להכיר וודאי עוד אנשים כאן, בזכות קהילות שרות.
הזמן הוא הלילה, זמן של חשיכה, העדר אור, פחדים וחלומות , של מלאכים ושדים של קסם ומיסתורין, גם של האדם היחיד וגם של הציבור. זמן שבו אנשים ישנים את שנתם. אבל השינה, גם זו הממשית, הגופנית, שנת הלילה וגם השינה כתרדמה רוחנית, השינה הזאת מופרת על ידי אנשים מישראל שבוחרים לצאת, לשבת בחברותא ולשיר פיוטים. "עורו כי בכל לילה נשמתכם עולה למעלה" . במקור אלה לילות חורף ארוכים וקרים בהם עוזבים אנשים את משכבם ואת בתיהם ובאים לשיר ביחד. על מה? לשבח את בורא העולם, להגיד תהילתו ולהלל את עולם הבריאה, לבכות על צרות ישראל ועל הגלות, גלות ממשית של העם, גלות הפרט וגלות השכינה ולהביע כמיהה וכיסופים לגאולה, לירושלים ולמקדש. השירה הזאת, המתחילה בלילה, בחשיכה, נמשכת אל השחר המפציע. עדיין לא יום, לא אור מלא, זו שעת דימדומים שהתפילה והפיוטים כמו נושאים אותה על גביהם, מעירים שחר, דרך הבקשות, דרך השירה, מגיעים אל השעה המיוחדת הזאת של השחר, אל רגעים של זיכוך והתחדשות.
השחר הוא אותו זמן ביניים בין לילה ליום, שבו יוצאים מן הלילה העוטף את הכל בחשכתו, מאחיד את הכל, מטשטש את קווי המתאר של הבריאה והברואים, של החוץ, הפנים והנפש. השחר הוא הזמן המוליך לעבר הנבדלוּת של האור, היוצר את הדברים מחדש ומעניק להם נפח, צורה וגוף. בשעה הזו, בשחר המדמדם, בוחרים המתפללים לצאת מאי הוודאות הלילית ורק דרך זמן הביניים הזה להגיע אל הזריחה במלואה, אל האור שיברר את הדברים, יבהירם ויבדיל אותם כפי שנבדלו מבראשית, אור מחושך, מים ממים, רקיע מרקיע. "מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר
אומר בין תכלת לכרתי" (ברכות משנה ב') במילים הללו נפתחת התורה שבע"פ, המשנה, המעגנת את התפילה בתוך תופעות הטבע, בזמן. וזה תמיד מחזיר אותנו לבראשית, למאמר הראשון, לאור שנברא במאמר: יהי אור, ומשוררים כמו אברהם אבן עזרא מזכירים לנו אותו בפיוטיהם: "רקיעי רום הלא נטה במבטא". כך אנחנו בני האדם אנשים מישראל, אנחנו מעירים את השחר במילים האנושיות שלנו כחיקוי למעשה הבריאה. וכאשר אפשר כבר להבחין בגוונים המתחוללים באור החדש. באור המיוחד הזה שרים את "ידיד נפש", שיר געגועים וכיסופי נפש, את "שחר אבקשך" המיועד לזמן המיוחד הזה, ואומרים "שימו לב על הנשמה, לשם, שבו ואחלמה", אותה נשמה שיוצאת בלילה לתת דין וחשבון מפעלה, וחוזרת נקיה וטהורה בבוקר, להתחלה של יום חדש ומעשים חדשים.
השחר אינו זמן הביניים היחיד ביום. יש עוד שעה שהיא לא יום ולא לילה, שעת השקיעה, שגם היא שעה יוצאת מגדר הרגיל, יוצאת מהדיכוטומיה של יום ולילה אור וחושך, בייחוד בערב שבת, בה מתרחשת המהפכה, הסוויץ שעושים ביו שבת לחול וכנגדה שעת בין השמשות הקודמת ליציאת השבת, בסעודה שלישית. אלו שעות של געגועים וכיסופי נפש שבהם אנו שרים פיוטים המבטאים רגשות אלה במילותיהם ובנעימתם.
לא מזמן, בליל הסדר שרנו את פיוטו של יניי "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" בעקבות נבואתו של זכריה, ובפיוט זה גם כן ניכר המיסתורין של הזמן-לא זמן המיוחד הזה. האם הוא נושא בחובו איום של חורבן או בשורה של גאולה? יניי בפיוטו זה מציג חזון של גאולה, ממצריים עד אחרית הימים. הגאולה שאליה נכסף עם ישראל בכל הדורות, תתרחש בשעה המיוחדת הזו, לא יום ולא לילה.
ולסיום, בזמן שהוא לא יום ולא לילה כתוב בגמרא (מנחות צט ב), צא ולמד חכמה יוונית. בסדק הנפתח בזמן בין היום והלילה, שבהם אנו מצווים לעסוק בתורה, ככתוב "והגית בו יומם ולילה", יש מקום לדעת ולפליאה מסוג נוסף. כלומר זה זמן של פתיחות גדולה, שבה ניתנת הזדמנות לשאוב מקורות של חוכמה, להפתח לעולם ולנפלאותיו דרך פתח דקיק של זמן מיוחד ומופלא. אלה הם השחר והדמדומים בהם אנו בוחרים לשיר כדי להתעורר ולעורר כוחות חבויים לזרוח עלינו.
אסתר אטינגר
*אסתר היא משוררת, סופרת ומבקרת ספרות שזכתה פעמיים בפרסי ראש הממשלה, וכן בפרסי יהודה עמיחי ונשיא המדינה.
פרסום תגובה חדשה